טרי גיליאם: "טרחנים זקנים כמוני כבר לא שמים זין על פרסים"
קרוב לעשרים שנה שטרי גיליאם נלחם בטחנות רוח כדי לעשות גרסה משלו לדון קישוט, וגם כשהיא הושלמה התלאות לא הסתיימו. בריאיון לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל אוטופיה הוא מספר על הסאגה הממושכת, טוען שהשטן שוכן בכל פינה בהוליווד, ובעיקר - שומר על אופטימיות: "אני לא כמו וודי אלן שבזבז הון על פסיכולוגים"
במשך כמעט רבע מאה ניסה הבמאי טרי גיליאם להרים סרט על מעלליהם והרפתקאותיהם של דון קישוט וסנצ'ו פנסה, גיבורי יצירתו של הסופר הספרדי מיגל דה סרוואנטס מ-1605. לא מפתיע שבמאי הפולחן ("ברזיל", "פישר קינג") ובוגר כנופיית "מונטי פייתון" התחבר לגיבור עם הדמיון המפותח שנלחם בטחנות הרוח. לאורך השנים, גם סרטיו של גיליאם עצמו היו מלאי דמיון - מהברון מינכהאוזן ועד האחים גרים.
"למה נמשכתי לדון קישוט? כי רציתי להיות גבוה יותר ולרכב על סוס. זה היה החלום שלי. הוא האייקון הכי מוצלח שיש", נימק גיליאם את פשר האובססיה שלו לדון קישוט, כשנפגשנו בפסטיבל קרלובי וארי בקיץ האחרון בעיר הנופש והספא הצ'כית. "דון קישוט וסנצ'ו פנסה הם שני צדדים שקיימים בכל אחד מאיתנו - בכולנו יש את הצד הפרקטי ואת הצד החולם, בעל האמביציה והתקווה, ולכן 'דון קישוט' כה נפלא. הם שני הצדדים של האנושות. מי מהם מנצח? זו השאלה. או הבעיה. דון קישוט אף פעם לא מוותר, קם כנגד כל אתגר בחיים. הוא חושב שהוא מבין את העולם והוא תמיד טועה כי הוא רואה את העולם באופן רומנטי, אבירי, מלא בכבוד ובקסם, בעוד שבמציאות הוא לא כזה. הוא עושה את הבחירות הלא נכונות, חוטף וכל פעם קם. הוא דמות שמייצגת סיבולת".
ואיזה צד חזק יותר אצלך?
"אני חושב שאני קצת יותר סנצ'ו. דון קישוט התקיים בי בנקודות מסוימות, אבל כשהמציאות מתדפקת בדלת אני הופך במהרה לסנצ'ו. אני לא יודע אם אני בחרתי לעשות סרט על דון קישוט. אני חושב שבמובן מסוים דון קישוט בחר בי. הוא הכריח אותי לעשות את זה".
גיליאם פיתח כזאת חולשה לדון קישוט, שהוא לא נואש אפילו אחרי שישה ניסיונות כושלים לעשות את הסרט המיוחל. הכישלון הכי מדובר, מהדד ומפורסם התחולל בשנת 2000, בו היה מעורב ג'וני דפ: השחקן ז'אן רושפור סבל מפציעת גב והתגלה לו סרטן בערמונית, אתר הצילומים ניזוק משיטפון ומטוסים של נאט"ו שחגו מעל אתר הצילומים הפריעו להסרטה. הקריסה של ההפקה הזאת תועדה בסרט "אבודים בלמנשה".
לאחרונה הצליח גיליאם סוף-סוף להרים סרט על גיבוריו האהובים, אבל גם לאחר שחלומו מומש הוא חווה מסכת תלאות ומכשולים. "האיש שהרג את דון קישוט" נבחר לנעול את פסטיבל קאן האחרון, אבל עימות משפטי שפרץ בין גיליאם לפאולו בראנקו, אחד ממפיקי הסרט, כמעט מנע את הקרנת הסרט בקאן. ולא רק זה, עד הרגע האחרון כמעט, לא היה ברור אם גיליאם יצליח להגיע לריביירה הצרפתית בגלל שלקה בשבץ קל. בסופו של דבר, הוא התייצב לבכורה החגיגית. "הודות לפסטיבל קאן ולמפיץ הצרפתי ניצחנו. כולם היו מאוד לחוצים. מכתבים משפטיים עפו לכל עבר וזה הכניס הרבה לחץ לביתי ולמשפחתי. אבל העובדה שהפסטיבל עמד על שלו סייעה במאבק".
אבל אחרי רגע של נחת וזוהר בקאן, גיליאם שוב ספג מהלומה: בחודש יוני בית המשפט בפריז פסק שגיליאם איבד את הזכויות לסרט וכי הן עוברות לבראנקו. בנוסף הוא נדרש לשלם פיצויים על סך 10,000 יורו לחברת ההפקה אלפאמה. "נכון, היו כמה בעיות לאחרונה, אבל התעלמתי מהן בגלל שאין לי שליטה עליהן. הסרט גמור וכמו שאשתי אומרת: 'עשית סרט נהדר, תירגע ותשכח ממנו. הסרט יחיה'. תמיד הרגשתי כאילו הסרט מנצל אותי ושאני הקורבן בידיו. אני יודע שזה נשמע כמו בולשיט, אבל באמת שבזמן עשיית הסרט הרגשתי כאילו לא אני עושה אותו - אלא שהסרט עושה את עצמו, ואני הבחור שנגרר אחריו.
"האיש שהרג את דון קישוט" לא נקנה להפצה מסחרית בישראל, והנה עכשיו יש הזדמנות לראותו אצלנו – הוא יפתח ביום שני הקרוב (סינמטק תל-אביב בשעות 20:30 ו-23:30) את פסטיבל "אוטופיה", הפסטיבל הבינלאומי לסרטי מדע בדיוני ואימה, שיתרחש בין ה-3 ל-8 בדצמבר. הסרט עוסק בטובי, במאי פרסומות (אדם דרייבר), שנוסע לצלם בספרד סרטון בהשתתפות דמויותיהם של דון קישוט וסנצ'ו פנסה. במהלך שהותו בספרד, הבמאי פוגש סנדלר (ג'ונתן פרייס) המשוכנע שהוא עצמו דון קישוט וזה גורר את הבמאי להרפתקאותיו. "'האיש שהרג את דון קישוט' הוא סרט שונה מהסרט שהתחלתי לעשות בשעתו. זה סרט טוב יותר", סבור גיליאם. "הוא גם השתנה לאורך השנים. הפעם למשל, יותר הגיוני לשמור את הסרט בעולם המודרני שלנו. גם בגלל שזה זול יותר - לא הייתי צריך להסיר כבלי טלפון או למנוע ממטוסים לטוס מעלינו. אגב, כיום יותר קל לעשות סרטים. למעשה, היו סצנות בדון קישוט שצילמנו בגו-פרו. הטכנולוגיה מקלה על העניין".
הסרט שלך עורר הרבה ציפיות, זה הלחיץ אותך כשהתחלת לצלם אותו?
"כן. זה היה החלק הכי מלחיץ בצילומים, חששתי מאוד שלא נעמוד בציפיות. כולם דמיינו מה הוא יכול להיות, ודמיונם של אחרים בדרך כלל הרבה יותר טוב משלי. לכן השבועות הראשונים לצילומים היו קשים מאוד, אבל השחקנים היו מבריקים והעבודה עצמה הייתה כה מורכבת, שבמהרה שכחתי ממה שכל השאר חושבים. תהליך העשייה של סרט יצירתי בהרבה מהמאבק שלי לסיים אותו".
עד כמה אתה מוצא דמיון בינך לבין טובי הבמאי המריר?
"טובי הוא הדמות שאני מקווה שנמנעתי מלהפוך להיות. כלומר, עשיתי כמה פרסומות בחיי - משלמים לך סכומי כסף אדירים כדי למכור אוכל לכלבים ונייר טואלט תלת שכבתי. כל פעם שעשיתי פרסומת כזאת יצאתי בתחושה נוראית, כאילו שטינפו אותי. הרגשתי בושה ומדוכא נורא, והתחרטתי על כך לשארית חיי. זה משחית, ולמרבה הצער זה מה שקרה לדמותו של טובי - הוא איבד את נשמתו במרדף אחר הצלחה כלכלית. הכרתי כל כך הרבה קולנוענים מוכשרים שנשאבו לתוך העולם המפתה של הפרסומות, והם אף פעם לא חזרו לעשות את הסרטים שהם היו יכולים לעשות. אז במובן מסוים, הסרט שלי מהווה אזהרה ליוצרים צעירים".
למה העדפת שלא ישבצו את הסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן?
"אני שונא תחרויות בין סרטים. הפעם היחידה שתחרות עושה לי נחת, היא כשיוצר צעיר זוכה בפרס ומקבל מקפצה ענקית שתעזור לו להתחיל את הקריירה. טרחנים זקנים כמוני כבר לא שמים זין אם אנחנו מנצחים או מפסידים - זה כבר מאוחר מידי ולא משנה".
ומה מקור ההשראה לסרטים שלך? לסגנון המיוחד שלך?
"סמים?", הוא צוחק. "אני לא יודע. אני לא מבין איך באים לי רעיונות - הם פשוט באים. אני לא כמו וודי אלן שבזבז הון על פסיכולוגים, רק כדי להבין איך המוח שלו עובד. נולדתי מוטנט, המוח שלי לא עובד. צריך לתקן אותו. אבל אני לא אתקן אותו כי זה מה שמשאיר אותי בתעשייה. בכל דבר סביבך טמונה השראה, אם אתה מביט בו בראש פתוח, ומשמר בתוכך את הפליאה האופיינית לילדים. אני רוצה להפתיע את עצמי. חלק מהרעיונות שלי יכולים להיות טובים, אבל רובם חרא".
בגיל 78, גיליאם מרוצה מהחיים. "יש לי הרבה מזל. יש לי בית יפה, משפחה מקסימה, אני אוכל כל הזמן. הכול טוב, אין לי על מה להתלונן. אני בחור עם מזל כי הזיכרון שלי גרוע, כך שאני שוכח את כל הקשיים, הדיכאונות והסיוטים, וזוכר רק את החלקים הטובים בחיים, וכך אני מסוגל להמשיך. היה לי מזל מאז שהייתי ילד. במפתיע, החיים היו טובים אליי. פעם נהגתי להאשים את ההורים שלי על כך שהיו נחמדים אליי - קשה מאוד להיות אמן עם ילדות טובה והורים אוהבים שתמכו בך. הייתי צריך לעבור לניו יורק ולחיות כמו עני ולהלקות את עצמי רק כדי שיהיה לי מה לומר על החיים.
"נכון, לא תמיד יוצא לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות, אבל למה שלמישהו מאתנו יהיה מותר לעשות כל הזמן את מה שהוא רוצה? בתור אמריקאי אתה גדל באמונה שהכול נגיש לך, שכולנו יכולים להפוך לנשיא ארה"ב, וזה לא נכון. יש רק בחור אחד שזוכה בתפקיד הזה, ובדרך כלל זה הבחור הלא נכון. דון קישוט לא יבחר בחיים להיות נשיא. ראיית העולם שלו מדהימה – רומנטית והרואית. הוא היה מתרחק מפוליטיקה. דונלד טראמפ הוא אגו מנייאק שפעל בדרכים מגוחכות. אנחנו יצרנו אותו. אחריו יכול להיות מישהו שיהיה יותר מטורף. אנו זקוקים כעת לעולם עם יותר צחוקים, הומור ושמחה. האופטימיזם האמריקאי שימושי מאוד כדי לשרוד את העליות והמורדות של החיים".
לגיליאם, שעזב את ארצות הברית מולדתו בשנות ה-60 לטובת לונדון, ואפילו ויתר בהמשך על האזרחות האמריקנית שלו, יש גם השגות על הוליווד. "השטן שוכן בכל פינה בהוליווד", הוא מכריז. "עסקי השעשועים הם עסק אכזרי".
עם כמה שטנים יצא לך להיפגש?
"עם לא מעט".
גיליאם לא אוהב את העובדה שאנשים כיום צופים בסרטים המוצגים על מסכים קטנים. "הסטרימינג שינה את הכול. אנשים יושבים ורואים את הסרטים באייפון. אני עושה סרטים כדי שיצפו בהם על המסך הגדול. החוויה הקולנועית שונה מאוד מצפייה באייפון. אני אוהב את הרעיון שאתה הולך לבית קולנוע, שהוא מעין מקדש חשוך. צפייה באייפון היא דבר מגוחך וזו כבר לא אותה חוויה. לסרטים אמורה להיות השפעה עליך- ואני לא חושב שיש להם השפעה כשאתה צופה בהם באייפון. כל פעם שאני נוסע ברכבת התחתית בלונדון יושבים מולי שני אנשים שצופים בסרט באייפון. אני ממש רוצה להוציא רובה ובום! לירות. לא בהם. באייפון".
ומה הלאה מבחינתך?
"האמת? אין לי מושג. כנראה שזו הפעם הראשונה שאין לי מושג מה אעשה הלאה. המוות שלי מתקרב, אז אני יכול להרהר בו".
