"אנחנו חולקים יהדות"

בשיתוף קרן מנדל

"חשוב לנו שכל הילדים יהיו בני בית ביהדות ושילד חילוני יוכל לפתוח דף גמרא ולהרגיש שזה שלו, גם אם הוא חווה את היהדות שלו אחרת", מסבירה ליאת בר שישת, מנהלת בית־הספר המשלב "קרוב" בישוב נוחם, וממהרת להוסיף: "אבל טקסטים יהודיים זה לא בהכרח טקסטים דתיים – גם יהודה עמיחי וא"ד גורדון זה יהודי".

תלמידים חילוניים ודתיים לומדים ביחד(צילום אילוסטרציה: שאול גולן)

בתי־ספר משלבים – כלומר, בתי־ספר שבהם לומדים ביחד חילונים ודתיים – מאתגרים את תפיסת המחנאות הנפוצה בחברה הישראלית. האם יש להם סיכוי, אל מול הדעה הרווחת? הצבנו את השאלה הזו למנהלות בעבר ובהווה של בתי־ספר משלבים – ביניהן גם יוזמת הפורמט – והן הסבירו למה חממות חינוכיות כאלה מסייעות לגשר על הפערים והקיטוב בין הקבוצות, ואיך אפשר לחיות ביחד גם כשונים, כבר מגילאי הגן.

מעצבים תרבות

מקיימים את החיים המשותפים

מגיע להם חינוך כמו לילדיי

הסיפור של אמירה פרלוב, מנהלת בית־הספר "מעינות" כפר אדומים, הוא סיפור ישראלי כפי שחוו אותו רבים. "נולדתי על הגדר", היא אומרת בחיוך. "גדלתי במשפחה חילונית, שנסעו בה בשבת לים ושלחו אותי לחינוך ממלכתי – אבל היה גם קידוש, וסבתא דתייה, וכל מיני חלקים מסורתיים כאלה. יש לעירוב הזה משמעות מאוד גדולה בהבנה שלך את המציאות".

הצורך בחינוך המשלב, לטענתה של פרלוב, הוא רב. "במדינת ישראל יש חינוך ממלכתי או ממלכתי דתי", היא מסבירה. "הילד מגיע לגיל חמש, ואז שמים גיליוטינה על הצוואר של אמא ואבא ואומרים: תחליטו, אתם ממלכתיים או ממלכתיים דתיים? ב־1951, כשעבר חוק החינוך הממלכתי, אני מניחה שמה שעמד לנגד עיניהם של המחוקקים היה לעבור מחינוך מפלגתי של זרמים לחינוך ממלכתי. מה שקרה הוא, שבמשך השנים ההפרדה בין שני הזרמים דחפה כל צד למובהקות יותר ויותר גדולה, וכל המערכת עוברת הקצנה. בחינוך הדתי בודקים כל הזמן מי דתי מאוד ומי דתי־לייט, אבל גם אצל החילונים יש תופעות של אנטי־דתיות – כמו, למשל, מנהלת מהצפון שאמרה לי: 'אנחנו לא מכניסים תנ"ך לבית־הספר'. חבל שהתנודה היא לקצוות".

גאוות יחידה של #יחד_כל_הדרך כבר מגן חובה(צילום: דניאל קנדלר, יחד מודיעין )

"אין עגלות מלאות ועגלות ריקות"

מי שהקימה את בית הספר קשת בירושלים, בית הספר הראשון המשותף לדתיים ולחילוניים, שבהשראתו פותח מודל השילוב לזרם מגוון המונה כיום כ־30 בתי־ספר ברחבי הארץ, היא רותי להבי, חברת סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ומרצה לחינוך. "הגעתי לבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית עם הרעיון של הקמת בית־ספר משותף לדתיים ולחילוניים מתוך תפיסה שלשני הצדדים יש הרבה מאוד מהמשותף בערכים", היא מספרת, "גם אם אלה דתיים ואלה חילונים – זה לא סיבה מספיק טובה להפריד ביניהם".

השילוב הזה הוא, לטענתה, טבעי. "אנשים לא צריכים להיבהל מזה שיש דעות אחרות משלהם", היא אומרת. "זה מאוד חשוב לחברה בריאה. חבל שאיבדנו את היכולת להתווכח ויכוח טוב ונוקב על עקרונות, מתוך ראייה של ערכים משותפים. בחינוך משותף אין רצון לנכס את הדת והמסורת או לטעון שיש רק דרך אחת לממש אותן, ולדבר במונחי עגלות מלאות ועגלות ריקות – אנחנו חולקים יהדות, ויש לנו דרכים שונות לבטא אותה. 'ארון הספרים היהודי', כמו שאוהבים לקרוא לו, לא שייך באופן בלעדי לאף אחד מהצדדים".

"פעילות שונה, חוויה דומה"

לומדים ביחד(צילום: עידן חמי, יחד מודיעין)

השילוב הזה כולל בתוכו גם הכרה בשוני. "יש את זמני הנפרד", מספרת בר שישת. "ילדים דתיים יתפללו בבוקר, וילדים חילונים יעשו שיח שכולל שיתוף חוויתי שיפתח בשיר ובדקלום ויינעל בריטואל דומה, כדי שתהיה להם חוויה דומה. אבל מלבד השיעורים הנפרדים לשני הצדדים עם הדגשים הקשורים בזהות שלהם, במרחב הציבורי היהדות היא לא 'של דתיים'. אז נדבר בהחלט על חגים עם כולם, אבל בפסח במרחב המשותף ייערכו דיונים, כמו למשל 'מה זה חירות?'"

ליסה לוי, מנהלת לשעבר בבית־הספר "יחד" במודיעין – וכיום מנהלת הכשרת מנהלי חינוך במכון "אבני ראשה" – מקפידה לציין שבתי־ספר משלבים, על אף יתרונם הגדול, אינם בשביל כולם. "הרב מיכאל מלכיאור, בתקופתו כחבר כנסת, קידם ודחף את החוק של בתי־הספר המשולבים ובזכותו יש היום הכרה ממסדית בחשיבות שלהם", היא מספרת. "עם זאת, אנשים שהם במגננה מאוד גדולה על הזהות שלהם, או אנשים שלא רואים ערך בריבוי דעות ואמיתות, לא יכולים להיות מספיק פתוחים לשיח עם האחר – ולא משנה אם הם חילונים או חרדים. אבל אדם שאומר, 'אני חילוני ממש אבל יהדות היא ערך תרבותי עבורי', או 'אני דתי ממש אבל חושב שהילד שלי צריך להיות פתוח לדעות אחרות' – זה בשבילו".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף קרן מנדל