לא שוביניסט, לא סקסיסט ולא נעליים / טור

לא צריך להפוך כל נפיחה של מאמן לפצצה גרעינית. בטח לא של מאמן מתנשא כמו אלי גוטמן שיש לו, איך לומר בעדינות, נטייה לדבר לא לעניין. אבל אנחנו אוהבים כותרות. תמיד מחפשים את הסיפור העסיסי שאפשר לצייץ ולזעום עליו. ועכשיו, בעידן ה־MeToo#, זה כל כך טרנדי לחפש את המשמעות המטרידה בכל מילה שפולט איזה זכר שהצמידו לו מיקרופון לפה. והרי מזמן לא הייתה לנו כאן איזו פרשייה מינית, אז משעמם. אבל למה שלא ניכנס לפרופורציות?

הדברים שמאמנים אומרים בעמדת הראיונות, לא רק שהם לא מעניינים, הם גם נאמרים בלהט הרגע, בשניות האלה שלא ממש זורם להם חמצן למוח. הם מסתכמים כמעט תמיד באוסף קלישאות משעממות ומילים שאין בהן היגיון תחבירי. אני יודעת, כי הייתי שם. חטפתי לא פעם הערות הרבה יותר מעליבות ופוגעניות ממאמנים. אבל לא כל הערה פוגענית היא סקסיזם, כמו שלא כל מחמאה היא הטרדה ולא כל חיבוק הוא אונס.

גוטמן. לאנשים משעמם אז הם מחפשים כותרות(צילום: ראובן כהן)

אז צר לי להרוס את החגיגה, אבל אלי גוטמן לא יצא שוביניסט. לא אם תשאלו אותי. לא סקסיסט ולא נעליים. עצם העובדה שאנשים בכלל מעזים להכניס במשפט אחד את ההתבטאות המטופשת שלו ואת המאבק באלימות נגד נשים זו בושה וזילות של האלימות האמיתית, הפיזית והמילולית, שנשים חוות מדי יום ברחבי העולם.

זה ממאיס את המאבק הפמיניסטי ומוציא ממנו כל טעם. אבל האמת שהבעיה הכי גדולה בכל ההתעסקות הזו במה שגוטמן אמר היא כל ההתעסקות הזו במה שגוטמן אמר, במקום במה שגוטמן עשה (או יותר נכון לא עשה). יממה שלמה אחרי משחק ביזיוני לכל הדעות, אנחנו מתעסקים בכמה זמן לוקח לבחורה להתאפר, במקום לנהל דיון ענייני וחשוב על איך שמכבי חיפה נראית.