כשאמא נדבקה בכינים
"מסתבר שגם בגיל 38 אני עדיין מתוקה בשביל הכינים, ובגיל הזה הרבה יותר קשה להיפטר מהן". עדי פארי, אמא לשלוש בנות, החליטה שהיא לא מתביישת יותר ומספרת על הסיוט של כל אמא
אומרים שאף פעם לא שוכחים את הפעם הראשונה. עמדתי עם החבובה בת השלוש בתור לקופה בסופר. היא ישבה לה בנחת בעגלת הקניות, מבסוטה להיות קצת בלי אחותה התאומה, ואז, פתאום ראיתי אותה - נחה לה, רגועה, כאילו הייתה שייכת לשם מאז ומעולם. לא ידעתי מה לעשות, הייתי מבועתת.
לא האמנתי שאראה אותה שוב, בטח לא בשלב כזה מוקדם. כלומר, תיארתי לעצמי שבטח ניפגש מתישהו, אבל לא בגיל כזה צעיר. הלב שלי דפק, התחלתי להזיע, הגנבתי מבטים לצדדים לוודא שאף אחד לא רואה ובאצבעות רועדות שלפתי אותה. החזקתי אותה לשנייה בידיים שלי, עדיין בהלם, והעפתי אותה לרצפה. עשיתי מה שכל אחת מאיתנו הייתה עושה במצב הזה - התקשרתי לאמא שלי.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"מצאתי לילדה כינה על הראש. כינה. אני לא מאמינה, יש לנו כינים". וככה זה התחיל. חברתי משכבר הימים חזרה. ככה סתם, בלי שום הודעה מוקדמת. כבר כשהייתי ילדה היו לנו יחסי אהבה שנאה. כמה התמכרתי לרעש הנשגב הזה, הפיצוץ הקטן ששומעים כשהורגים כינה. כמה סבלתי ממנה.
אני ממש זוכרת את הסירוקים האינסופיים, את הבכי, הדמעות, התספורת. אמא שלי תמיד ניסתה לנחם אותי, ש"הכינים אוהבות ילדים מתוקים כמוך". זה לא מנחם. זה סיוט. תמיד היה. הגירודים, החפיפות התכופות והבושה.
ואז, ככה פתאום, כרעם ביום בהיר, הנה היא שוב. 30 שנה אחרי - והיא נראית בדיוק אותו הדבר. לא השתנתה בכלל. אני לעומתה, הספקתי כבר ללדת שלוש בנות, עם שיער. הרבה שיער. איזה כיף זה בנות?
כמובן שמיד התחלתי עם כל הדברים הרגילים - מסרק כינים, חומרי הדברה למיניהם, החלפת הסדינים, המגבות ובעצם כל דבר שאיכשהו נגע להן בראש. עשיתי לעצמי טיפול. הכרחתי גם אותו לעשות. הקפדתי לחזור על הטיפול שבוע אחרי, כדי למנוע מהביצים להשתלט על העולם. וככה - כמו שהיא באה - היא נעלמה.
עד שהיא חזרה. שוב ושוב ושוב. כל כמה חודשים מחדש. ויחד עם בנותיי, שכרגע שתיים מהן בנות שבע וחצי והשלישית בת שנתיים וחצי, שנדבקות כל פעם מחדש - גם אני זוכה לביקור. מסתבר שגם בגיל 38 אני עדיין מתוקה בשביל הכינים, ומסתבר עוד, שבגיל הזה, הרבה יותר קשה להיפטר מהן.
הגרד לא מפסיק
ההדבקה האחרונה היא זו ששברה אותי. הסבב השנתי התחיל כרגיל - הדבקה של אחת מהן, ואז מעבר לשתיים האחרות, ואז כמובן אליי (הוא לא נדבק. אף פעם. איך גם מזה הוא מתחמק?). כמובן שעשיתי את הטיפולים הרגילים - בשנייה שאני רק מוצאת חשד קל שבקלים אני ישר מתחילה בסבב לכולנו - וחשבתי שבזה זה נגמר. אבל לא.
אחרי כמה זמן התחיל לגרד לי בראש. בהתחלה זה היה בקטנה. מיד עשיתי שוב סירוק מסיבי והדברה. אבל הגרד המשיך. קראתי לאמא שלי שתעשה לי סירוק כינים, כמו שצריך - אבל לא מצאנו כלום. הגרד התפשט קצת לאזור הצוואר והכתפיים, ואז כבר התחלתי לחשוב שאולי זה משהו אחר בכלל.
פניתי לד"ר גוגל וממנו שמעתי על גרד בקרקפת ורגישות וכאלה, וישר הלכתי והשקעתי בשמפו, מרכך וסבון גוף משורש עץ התה או משהו כזה וחומרים אורגניים שעלו בערך כמו חצי משכורת. וגם זה לא עזר. הגירוד המשיך. ניסיתי לעשות סירוק עוד פעמיים והמסרק היה ריק. אין כינים! הגן הפולני שלי נכנס לפעולה, וישר קבעתי תור לרופא עור.
גם סבתות נדבקות
נכנסתי לרופא, הוא הרכיב מין משקפי זכוכית מגדלת כאלו, בדק לי את הראש - וקבע נחרצות - "זה ביצים". הוא סיפר שהרבה סבתות מגיעות אליו ומתלוננות גם הן על גירודים - וגם להן יש ביצים שהן נדבקות בהן מהנכדים. שיער צבוע, לבן או טבעי - לכינים לא אכפת. הכל הולך.
המלצתו הייתה למרוח שמן תינוקות על השיער והקרקפת, לכסות בכובע אמבטיה, ולהשאיר שעתיים על הראש. "שמן תינוקות זה הנפט של ימינו - רק עם ריח טוב", אמר הרופא. אז עשיתי את זה. פעמיים. וגם לבנות שלי. כן. אבל נחשו מה? לא עבד! אחרי יומיים הגרד חזר שוב ומצאתי שוב כינים.
קראו עוד:
המטרה: להכין שיעורי בית של הילד במשך שבוע
החדר הכי מבולגן בארץ - אצלנו בבית
גיליתי שסבב חדש הגיע אלינו. מעגל קסמים של ארבע נשים בבית אחד. ניסיתי חומר הדברה מסוג אחר. קניתי עוד שלושה מסרקים, גם כאלה שעלו כמו משכנתה קטנה. שקלתי לסגור את כולנו במגדל ולזרוק את המפתח עד יעבור זעם. הלכתי לבית מרקחת וביקשתי לקנות חומר הדברה כימי. מילא הראשים העדינים שלהן, אבל אני? יאללה, תביאו את הפצצה הגרעינית אבל מסתבר שלא מוכרים חומרים כימיים יותר.
נואשת ומרוששת
אחרי המלצתה של הרוקחת על חומר הדברה חדש אני כבר בסבב השני של הטיפולים. אם זה לא יעזור, השלב הבא הוא ללכת לכיננית (כן, יש דבר כזה!) שתעשה לי סירוק מקצועי ותוציא את הכל. אם גם זה לא יעזור - הפתרון יהיה לצבוע את השיער. ואחרי זה? נו, שיער ארוך זה לחלשים. תמיד רציתי לצבוע את השיער לשחור ולהסתפר קצוץ.
נואשת, מגורדת ומרוששת (שנדבר על עלות חומרי ההדברה? מלתחה בזארה), החלטתי שאני לא מתביישת יותר, והתחלתי לשתף את החברות. קבוצת התרנגולות שלנו בווטסאפ מעולם לא הייתה יותר עירנית. מסתבר שלפחות לחצי מאיתנו זה קרה גם.
הייתי בהלם, אני לא לבד בעולם, ואז התחלתי לשתף עוד אמהות, כמוני, ולהפתעתי הרבה זה קרה כמעט לכולן. מעגל הבושה שאופף את הנושא כל כך גדול, וסיפורי הזוועה ששמעתי כל כך רבים, שהחלטתי לא עוד. החלטתי להיות זו שתיחשף ותספר את מה שעובר, מסתבר, על רבות כל כך מאיתנו.
אז היי, אני עדי. אני בת 38, יש לי שלוש בנות, דירה חמודה ובעל נפלא - ויש לי כינים.
לפנייה לכתב/ת 
