לעשות את שביל ישראל בלי לדרוך על האדמה
ארבע שנים לקח לאמניות מירב הימן ואיילת כרמי להוציא לפועל את החזון שלהן - תהלוכה של 50 איש, שצועדת בשביל ישראל, עם הנחייה אחת ברורה: אף רגל לא נוגעת בקרקע
50 איש מתקדמים לאט בתהלוכה. ניכר שקשה להם, והנוף סביבם משתנה - מקו חוף ים תיכוני ועד חול מדברי. אבל הם בשלהם - לבושים תלבושות מוזרות, ממשיכים קדימה בדממה ואף רגל לא נוגעת בקרקע. כל אחת ממשתתפי התהלוכה נמצא מרחק בטוח מעל האדמה, מתקדם בדרך יצירתית.
בשביל ישראל לא מטיילים, גם לא צועדים, את שביל ישראל "עושים". "עשיתי את שביל ישראל", יתהדרו רבים שכבר הלכו במסלול הזה, שהפך סמל מובהק לישראליות והוא גם הנושא של עבודת הווידאו של האמניות מירב הימן ואילת כרמי. "שביל ישראל", מוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה, ומציגה לראווה את הפרויקט השאפתני שעשייתו נמשכה ארבע שנים - לאגד את חבורת האנשים הללו לתהלוכה משונה ורבת פרטים בחלקים מתוך שביל ישראל, ועם תנאי אחד: בלי לגעת עם כף הרגל באדמה.
טיפוסים משונים תמצאו שם: שתי נשים על גלגל טפטפות חלוד ענק, מתגלגלות על הגלגל כשכל אחד שומרת על האיזון של השנייה; כוכב גדול עשוי במבוק עם שתי דמויות - אחת בתוכו ואחת מעליו, בגובה שני מטר; וזוג נערות שהן על תקן הצוות הרפואי, הולכות עם אלונקה על קביים.
"בעבודה שלנו הדמויות מתקדמות למרות כל הקשיים", אומרת הימן. "מצד שני נגיעה באדמה היא דבר בסיסי שנמצא בראש של כל יציאה למסע, כל עולה לרגל שמגיע לישראל רוצה קודם כל לגעת באדמה. אז את החוויה הבסיסית הזו אנחנו לא מאפשרות. אנחנו מייצרות גם המון סוגים של קשיים גופניים - כך שהמסע הוא קשה למתמודדים בדרך".
וכרמי מוסיפה: "בחרנו בשביל ישראל שמסמל מפעל ציוני גדול עם כל האספקטים החיוביים שלו מצד אחד, אבל יש גם את האספקט של ללכת על האדמה ולכבוש אותה, לעשות את שביל ישראל הוא מן מסע חניכה ישראלי. אי הנגיעה באדמה יוצרת איזשהו שיבוש שמדבר על הקושי שלנו מול האדמה. על המורכבות ביחס שלנו, על הדם שנשפך על האדמה".
"אני באה מממשפחה שכולה - בן דוד שלי נהרג באחת המלחמות", אומרת הימן, "כמעט בכל משפחה יש פצוע או חלל, העניין של על מה היינו צריכים לוותר ואיזה מחיר אנחנו משלמים על הדבקות שלנו באדמה. מחיר המלחמה שיש כל הזמן. ולכן נוצר השיבוש - בעצם אנחנו כמהים לגעת באדמה אבל לא יכולים. העבודה מדברת על מצב קיצון שמעורר חרדה - עשינו מחקרים על תהלוכות. ויש למשל כל מיני תהלוכות בנצרות של עולים לרגל, במסגרתן אנשים היו מטילים בעצמם מומים כדי להוכיח שהם המסוגלים ללכת עם המום".
ארבע שנים לקח להן להעמיד את הפרויקט משלב התכנון ועד לתוצאה. מדייקות את הפרטים עד לאחרון שבהם. "במשך שנתיים רק תכננו מתקנים, אספנו אנשים, עבדנו על הארט ועיצבנו קולקציה של בגדים", מספרת הימן. "התייחסנו לזה כמו ציור - לכל דמות יש הלבוש והאביזרים שלה, והכל יצרנו בעצמנו - למשל יצרנו תיקים שעשויים מקופסאות של ויטמינים שחיברנו להם רצועות. הכל נע על הקוטב שבין צבאי-טיולי לאישי. ניסינו ליצור ממש שפה ויזואלית שמצד אחד תאחד אותם אבל גם לכל אחד יהיה הלבוש הייחודי שלו".
האתגר להניע את החבורה קדימה היה כה קשה, עד כי העבודה לא נמדדת באורך הדרך שהצליחה לעבור, אלא כל צעד הוכתר כהצלחה. "זה מאוד קשה. תחשבי על 50 איש שחלקם תינוקות וזקנים, זו הליכה מאוד איטית", מספרת הימן. אבל בסוגי הלוקיישנים לצילום הן לא בחלו - "צילמנו בין השאר ביער חדרה, בג'סר א-זרקא, באזור ערד בדרך לים המלח". מי שיצפה בעבודה במוזיאון פתח תקווה, ייעטף על ידי הפרויקט מכל עבר. העבודה מוקרנת על שלושה קירות גדולים, כשבכל קיר מקטע אחר ממנה, כמו מעין עולם נפרד: "הקפדנו שלא יהיו יותר מדי סממני ציוויליזציה - בלי חוטי חשמל או בניינים - כדי לשבש את תחושת הזמן וליצור מן תחושה אפוקליפטית, בלי עבר או עתיד".
