לטוס לחו"ל עם ביבי, לקרוא על מלחמות

על אף השמועות המוקדמות על מות הרומן, הישראלים עדיין אוהבים לקרוא ספרים, או לכל הפחות להניח אותם על השידה שלצד המיטה. לקראת סוף השנה, הוצאת "ידיעות ספרים" חשפה את רשימת ספרי המקור המצליחים ביותר שלה ב-2018 - והעניקה פרסים לכותביהם, באירוע חגיגי (גילוי נאות: ynet משתייך לקבוצת ידיעות, אליה משתייכת גם הוצאת "ידיעות ספרים").

לפי נתוני ההוצאה, 12 ספרים מכרו השנה מעל 20 אלף עותקים: "נתניהו: ביוגרפיה" של בן כספית, "אין מקום לחלומות קטנים" של שמעון פרס, "שמיים אדומים" של דניאל שנער, "יד אחות" של נאוה מקמל עתיר, "הטנק" של אסף ענברי, "כפיות" של לילך סיגן, "גיבור" של אריק צ'רניאק, "המדריך לשוברות הלבבות" של אורלי קראוס ויינר, "שתיקה פרסית" של שרה אהרוני ו"המרד נגד הגלובליזציה" של נדב איל. שני ספרים מכרו יותר מ-100 אלף עותקים: "ישראל 70" של ניסים משעל וספר הילדים "חור בספינה" של עדי זליכוב רלוי.

העמקנו בספרים ובדקנו - מה אפשר ללמוד מהם על קהל הקוראים הישראלי?

הקוראים לא מחפשים לברוח מהמציאות, להיפך. הספרים המבוקשים ביותר השנה אינם יצירות בדיוניות שסוחפות את הנפש למקומות רחוקים אל מעבר לנהרות הקסומים של ארץ בלתי נודעת. הם עוסקים במציאות הישראלית והמזרח-תיכונית בעצימות שיא: במרכז הרומן "גיבור" מאת אריק צ'רניאק, למשל, ניצב טייס קרב שיוצא למשימה בעזה. "הטנק" של אסף ענברי ממשיך את הקו המיליטנטי ומציג כמה נקודות מבט שונות לרגע מכריע אחד במלחמת העצמאות.

לא יכולים בלעדיו. "נתניהו: ביוגרפיה"

ויש גם את הידידות המורכבת בין בחור ישראלי וערבי שמוצגת ב"שמיים אדומים" של דניאל שנער. אם זה לא מספיק, ברשימת הספרים שמזכירים לנו – אם לרגע העזנו לשכוח – היכן אנחנו חיים, נמצאים גם הביוגרפיה של הנשיא וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס והביוגרפיה של ביבי נתניהו שחיבר בן כספית.

כמה קשה לישראלים להתנתק מביבי? אם לשפוט על פי המיקום בו נמכר המספר הרב ביותר של עותקים מהביוגרפיה של ראש הממשלה המכהן - התשובה היא שקשה למדי. החנות שבה הספר נמכר יותר מכל היא זו הממוקמת בדיוטי פרי. כנראה שהנוסעים היוצאים לחו"ל חוששים להתגעגע לראש הממשלה בזמן שהותם בתפוצות, ורוצים אותו איתם גם בחופשה. חנות הספרים בנתב"ג מכרה פי שניים עותקים מהחנות הבאה ברשימה.

שפע של דימויים צבאיים. "הטנק"

נתון מפתיע נוסף מגלה כי הקוראים הישראלים סומכים על אנשי התקשורת, ואפילו מוכנים לשלם כדי לקרוא מה שיש לעיתונאים לספר. מתוך 12 הספרים ברשימה, רבע נכתבו על ידי עיתונאים. "נתניהו: ביוגרפיה" נכתב על ידי העיתונאי הוותיק בן כספית, שהקדיש חלק נרחב מחייו המקצועיים לחקר דמותו של ראש הממשלה הנוכחי, שבקרוב מאוד עשוי לעקוף את דוד בן גוריון בסעיף הוותק. 

"המרד נגד הגלובליזציה" של נדב איל הוא תוצר של קריירה עיתונאית ארוכת שנים של פרשן פוליטי מוביל, ובו הוא פורש את תובנותיו על תמורות העומק העכשוויות שנרשמות בזירה העולמית; הספר "ישראל 70 – להיות ישראלי" של איש התקשורת נסים משעל הוא אלבום חגיגי שמתעד רגעי מפתח בתולדות מדינת ישראל, לצד מאמרים קלילים על הישראליוּת, מפי מבחר כותבים. הקוראים חובבי הנוסטלגיה לא נשארו אדישים.

ומה בנוגע לסגנון? כאן מתברר כי גם בשעת הקריאה, לקהל הקוראים קשה להתנתק מהדבר ההוא - נו, האינטרנט. המילה הכתובה מתגלמת בעולם בשלל צורות: לפעמים היא מודפסת על נייר ריחני ולפעמים היא מרצדת על צג זרחני. אך לרגעים מתרחש איזה מפגש בלתי צפוי: פרק מספר מתחזה פתאום לאימייל, לפוסט או להודעת וואטסאפ. זוהי מגמה עולמית ברורה, שעשתה דרכה גם אל הספרות הישראלית. "כפיות" הוא רומן בהתכתבות שמתרחש מתחילתו ועד סופו בתוך המרחב החמקמק של תיבת דואר אלקטרוני. המניע העלילתי של "המדריך לשוברות הלבבות" הוא בלוג מאת כותבת מסתורית, שמסעיר את חייה של הגיבורה. למה לבחור מדיום אחד כשאפשר לקבל שניים?

הבלוגים חודרים אל הספרות. "המדריך לשוברות הלבבות"

לישראלים יש סבלנות לספרים ארוכים, אבל במידה. אם מתעלמים מספר הילדים היחיד ברשימה, "חור בספינה", האורך הממוצע של הספרים עומד על כ-330 עמודים. לא קצר במיוחד, ולא יותר מדי ארוך. ספרים שאפשר לצלול לתוכם למשך כמה ימים, אולי לשבועות אחדים, ואז לשחרר או להעביר הלאה. "המדריך לשוברות הלבבות", אגב, מתארך יותר מכולם, עם 464 עמודים.

ויש גם את עניין הקנקן. כשמסתכלים עליו, נתקלים בעיקר בדימויים חידתיים. בין התמונות שהופיעו על עטיפות הספרים המובילים של 2018: אישה צעירה שמסתירה את עינה בכף ידה, ופניה חתומות; אישה בשמלה אדומה רוקדת - בגבה אל המצלמה - במרכזה של עיר גדולה, ככל הנראה ניו יורק; צדודית של אדם במנוסה ומאחוריו אישה שמחזיקה אקדח; אישה עומדת על ראש גבעה מוריקה, והרוח מפזרת את שיערה האדמוני על פניה. לצד שורת הקלסתרונים האלמוניים, שני ספרים השנה דווקא הציגו לראווה פנים מוכרות. מי אלה? כמובן, נתניהו ופרס.

עטיפות מסתוריות. "לילך סיגן"

גם הנתונים מהחנויות הקטנות עשויים ללמדנו דבר או שניים: "יד אחות", שעוסק בין היתר בסיפור חייה של רחל המשוררת, היה פופולרי במיוחד באריאל, ומכר שם עותקים רבים ביחס לגודל המקום. באופן מקרי או לא, בנתיבות התעניינו במיוחד דווקא במותחן של דניאל שנער.

ולקינוח, מה לגבי ספרים שאינם ספרי מקור? בגזרת הפרוזה המתורגמת, הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס שולטת ביד רמה. הרומן הרומנטי "ממשיכה בדרכי" סיקרן את הקוראים יותר מכל ספר מתורגם אחר שראה אור השנה בהוצאת "ידיעות ספרים". ייתכן שהדבר קשור לעובדה שהספר הקודם בסדרה, "ללכת בדרכך", עובד השנה לסרט קולנוע מצליח.