אנחנו הרוב הדומם: האנשים השקטים שרוצים להיטיב
אנשים כאן צועקים. כל הזמן. בין הצעקות אנחנו מפספסים את הרוב שמעדיף לשתוק. ישבתי עם חילי טרופר לסיכום המסע המשותף שאליו יצאנו, בחיפוש אחר הישראלים הטובים: "אנשים שעושים טוב מרגישים בדידות, אנחנו רוצים לומר להם: אתם ביחד"
"סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". משפט אחד שמגדיר תפיסת עולם, ואולי אפילו כמה. במהלך המסע שאליו לקח אותי חילי טרופר, עבר לי בראש המשפט הזה לא מעט. ביום-יום, העבודה שלי היא לסור מרע, לבער אותו, לנער את החברה הישראלית. לא במקום עשיית טוב, אבל לפניה בתור. משום שאי אפשר בעיניי לטפח את השכונה לפני שמנקזים את הביוב – ובחברה הישראלית הביוב זורם בשפע.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
חילי, לעומת זאת, מאמין בעשיית טוב ובהפצת טוב, לא במקום ביעור הרע אלא לפניו. אולי משום שבאמצעות עשיית טוב, אפשר לצמצם קצת את הרע, בבחינת "מעט מן האור מגרש הרבה מהחושך".
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- תיאטרון: במקום אנני ופסטיגל: הלהיטים של הילדים הדתיים
- תערוכה: החתימה המקורית - וכתבי יד נדירים של הרמב"ם
- קליפ: לפרדי מרקורי יש נחת: רפסודיה בוהמית שלא שמעתם
- מופע: "המוזיקה החסידית לא נופלת מקולדפליי "
- אלבום: רזאל, הדור הבא: שרות כנגד כל המכשולים
- קאבר: "רחוק מכולם" בגרסה הדוסית
- פרשנות: "המקרה המוזר של התנ"ך": בעקבות השאלות הפתוחות
- סרט: הסיפור האמיתי מאחורי "סיפור אחר "
- דוקו: אסואירה שבמרוקו: היהודים כבר אינם - התרבות קמה לתחייה
- טלוויזיה: כבשה את The Voice עם "הבה נגילה
"
בעיקר, חילי מאמין בעשייה. מינימום סמול טוק, מקסימום תכלס. לפני כשנה הוא פנה אליי והציע להוציא אותי מאזור הנוחות וללכת איתו לפגוש אנשים שזה הקטע שלהם בחיים, לעשות טוב. להפיץ טוב. לא סיפורים רומנטיים ועגולים, אלא מחוספסים, כאלה שהמציאות חבטה בהם ובכל זאת בחרו לנסות לתקן אותה.
"בעשייה היומיומית שלי אני פוגש בעיקר המון אנשים טובים שבאמת מנסים לעשות את המדינה הזאת טובה יותר", חילי הסביר, "אבל לפעמים נראה שבווליום הציבורי לא רק שכמעט אין לזה הד, אלא שיש תהודה בעיקר לקולות ההפוכים, המיואשים, המתוסכלים, מפיצי הרעל. רציתי לתת הד לטוב שיש בחברה, ויש בה. לספר סיפור ישראלי יותר מורכב עם צדדים חיוביים, אבל לא בצורה רומנטית. הקשיים אמיתיים, הכאבים צרובים בנפש, אבל זו בחירה שלנו על מה להסתכל ואיך לפעול".
ישבנו לשיחת סיכום
המפגשים והאנשים והבחירות הפכו ל"מרד של תקווה", ספר שיצא לאור בשבועות האחרונים ("ידיעות ספרים"). כל פרק בספר מספר סיפור אחר, על בחירה אחרת. למשל אורי ומיקה בנקי, ההורים של שירה ז"ל, שמתוך הטרגדיה של רצח בתם על ידי יהודי-קנאי במצעד הגאווה בירושלים, בחרו לנסות לתקן את החברה באמצעות עבודה סיזיפית של מפגשים עם אלפי ישראלים, בכל קצווי הארץ. או מיכה שלוי, איש חינוך מדהים, שבאומץ מניח על השולחן את הלם הקרב ופוסט הטראומה שממנה הוא סובל – ומספר את סיפורו של דור שלם שהלך לאיבוד במלחמת יום הכיפורים.
ישבנו לשיחת סיכום, אם אפשר בכלל לסכם מסע שכזה. ושאלתי אם משהו היה חסר לו בספר. "אני חושב שאם היינו מצליחים להביא עוד דמויות, נניח מהמגזר החרדי, זה יכול היה להיות מגוון עוד יותר, אבל ספר כזה לעולם לא יוכל להיות שלם, ואני מעדיף לסיים בתחושה שיש עוד מה לעשות ודרך לעבור", הוא אומר.
"אני חושב שיש בזה ספר רגעים של התרוממות נפש אבל הרבה שברון לב. היופי של האנשים בספר הוא האפשרות שהם נותנים לראות את הסדקים והצלקות, וגם את הבחירה להמשיך לעשות טוב. האיזון הזה שניסינו ללכוד הוא הכי מעורר השראה".
רוצים לתת כוחות
מבלי להטיף, יש משהו חשוב בחיפוש אחרי קול המתינות בחברה הישראלית. אנשים כאן צועקים, כל הזמן, ופוליטיקאים שצועקים חזק במיוחד גם מקבלים את הבמה. בין הצעקות, אנחנו מפספסים את הרוב – בעיניי הרוב המוחלט – שיש לו עמדות אבל הוא יושב בשקט, מעדיף לסתום את האוזניים ואת האף.
"אני חושב שהמסע והספר הזה חיזקו אצלי את היקף הכוחות שיש בחברה הישראלית", מסכם טרופר. "לא פגשנו סלבריטאים, לא דמויות גדולות מהחיים. פגשנו אנשים פשוטים שרובם מתמודדים עם שכול, עם אובדן, והם עושים בחירה אמיצה למרוד, להיאבק, לתת תקווה לעצמם ולאחרים.
"בעיניי, המטרה העיקרית של הספר היא לחזק ולתת כוחות לכל האנשים שעושים טוב. לפעמים, אנשים שעושים טוב מרגישים בדידות, ואנחנו רוצים לומר להם: אתם ביחד. ואם בזכות הספר הזה, מישהו מהקוראים יצטרף אליהם וינסה לשנות – לו יהי".
"מרד של תקווה " (משתתפים: אורי ומיקה בנקי, רועי בן טולילה וניר הירשהורן, שירי ניר-רותם, ניר מלמד, הרב ד"ר שרון שלום, דגנית בידרמן, מיכה שלוי, סברין חוג'יראת, מירתה ודניאל קליינרוק, יותם הלפרין וציון גדעוני, שמעון אביכזר, חניתה רודני, פרופ' יניב אלמוג, שיבי ומיכל פרומן).
לפנייה לכתב/ת 
