שמעתי גניחות והבנתי שבעלי איתה בחדר
הגניחות לא מפסיקות והקצב רק הולך ומתגבר. חיה פצועה, אני חושבת לעצמי, אבל זו מחשבה טיפשית כי ברור לי מה מקור הקולות. ואז אני מבינה. בעלי גם שם. הוא ביקש רשות ללכת אליהם ואני נתתי לו אותה. הוא שם בחדר עם החברה הגונחת. מה הוא עושה?
זה קרה בתחילת האביב. מזג האוויר בדיוק התחמם, שאריות שלג עדיין עיטרו את פסגות ההרים ורבדים של ירוק רענן ורטוב נחו למרגלותיהם. אני לא בטוחה מי העלה את הרעיון לנסוע לצימר, אנחנו או זוג חברינו, אבל אני זוכרת בוודאות שהרגשתי מבפנים שלא מדובר בסתם נסיעה תמימה של חברים שיוצאים יחד לטבע, אלא במשהו שהולך להיות הרבה יותר מזה, והמחשבה על כך מילאה אותי חרדה. זה כבר קרה אחרי שהחלפנו בינינו תמונות ארוטיות, והיה ברור שישנו כיוון מאוד מיוחד שהולך לאפיין את הנסיעה הזאת. בדיעבד, ולאור תוצאות אותה נסיעה, לא הייתי צריכה להסכים כאשר לא הרגשתי שלמה, אבל באותו רגע הרגשתי כמו "הורסת שמחות" כששלושה זוגות עיניים הביטו בי בציפייה שאגיד "כן". מה אני אגיד לכם? אמרתי כן. כנראה שלחץ חברתי עובד בכל גיל.
לטורים הקודמים של ליה סווינג:
הלידה עברה בקלות, זה הדיכאון ששיבש הכול
המסע שלי מחנונית במיטה לפוליאמורית
וכך, בבוקר יום שישי אביבי ארזנו אוכל, בגדים, אלכוהול ואת הכלב, ונסענו לצימר פלוס ג'קוזי שהזמנו לנו במעבה היער, מרחק קצרצר של כחמש שעות נסיעה. רוב היום עבר עלינו בנעימים, בסוג של החלטה כוללת להתעלם מנסיבות הנסיעה ומהמתח ולהתרכז בטיול עצמו. אז טיילנו קצת ביער, טיפסנו על גזעי ענק שנפלו על האדמה לפני עשרות שנים ונותרו להם כך, כשפטריות מכסות את חלקם החיצוני. עצרנו בעיירות חמודות בדרך, צועדים בניחותא ברחוב הראשי בין חנויות מזכרות קטנות וקישוטי חג המולד שנותרו מהחורף. שרנו שירים באוטו, צחקנו ולגמנו ביחד שוקו חם.
רק לפנות ערב, עם היעלמות אור השמש האחרון, החלו להיעלם גם העכבות. סטייקים ויין לארוחת ערב ושתיקות ארוכות. מבטים בעלי משמעות וחיוכים קטנים ונבוכים. הרגשתי שמשהו הולך לקרות וזה הפחיד אותי. פתאום לא רציתי את זה. פתאום לא הבנתי איך הגעתי עד לנקודה הזאת בלי לקום ולהגיד "די!". העצבים שלי היו מתוחים והידיים שלי רעדו ולכן עשיתי את הדבר הכי מטופש שיכולתי לעשות ושתיתי. המון. שתיתי בשביל לא להרגיש כלום, ואחרי כמה כוסות זה בדיוק מה שקרה.
ראשי היה סחרחר ולא הצלחתי להתמקד באף מחשבה ספציפית. "אני שיכורה", הכרזתי וקמתי, מתנדנדת. "אני הולכת למיטה". לאכזבת כולם קמתי ודידיתי לחדר השינה שלנו, מקפידה לסגור אחריי את הדלת. אחר כך נכנסתי למיטה וחיכיתי. לא עברו חמש דקות ובעלי נכנס בעקבותיי, גם הוא החליק תחת השמיכה ונשכב לידי. "אין סיכוי", מלמלתי לנוכח ידו שהחלה לעשות את דרכה אליי. הוא נאנח. אני מאכזבת, עברה לי המחשבה האחרונה בראש לפני שעצמתי עיניים וצנחתי לתוך עולם של חלומות טרופים והזיות אלכוהול.
הדבר הבא שאני זוכרת זה מישהו שמטלטל אותי. אני מתעוררת. בעלי רוכן מעליי והוא שואל משהו, אבל אני לא מצליחה להבין מה. "את מרשה לי?", נדמה לי שזה מה שהוא אמר. לא יודעת על מה הוא מדבר וזה גם לא משנה, אני רוצה לחזור לישון. "בסדר", אני אומרת ומסתובבת לצד השני. הוא קם מהמיטה, אני עוצמת עיניים אבל השינה לא חוזרת. מאוחר מדי. מנסה לתפוס בקצוות החלום שאותו אני כבר לא זוכרת, אבל אין שום דבר. רק כאב ראש.
ואז אני שומעת את זה - גניחות. חלשות, אבל ברורות מאוד. אני שומעת אותן אפילו מבעד לערפל הסמיך של האלכוהול הזורם בעורקיי. הן בוקעות מהחדר השני, זה של גיורא ומרי. זאת מרי, מוחי מצליח לזהות. זאת מרי שגונחת עכשיו. אני מסתובבת שוב לכיוון הדלת רק כדי לגלות שבעלי לא שם, הוא קם והלך. לאן הוא הלך? אני עדיין אפופת שינה ואלכוהול, קשה לי לחשוב בבהירות. אבל הגניחות לא מפסיקות והקצב רק הולך ומתגבר. חיה פצועה, אני חושבת לעצמי, אבל זו מחשבה טיפשית כי ברור לי מה מקור הקולות. ואז אני מבינה. בעלי גם שם. הוא ביקש רשות ללכת אליהם ואני נתתי לו אותה. הוא שם בחדר עם החברה הגונחת. מה הוא עושה?
גניחות.
האם הוא רק מסתכל?
גניחות.
האם הוא נוגע? האם שולח ידיים? לעצמו? אליה?
גניחות.
ואולי יותר מזה?
גניחות.
האם הוא...?
מערבולת של רגשות מציפה אותי, מסתחררת סביבי. אני מנסה לתפוס מחשבה, להתמקד, לנסות להבין איך אני מרגישה לגבי האפשרות שבעלי ברגעים אלו ממש נמצא עם מישהי אחרת, אבל זה רק גורם לגל של בחילה לעלות בגרוני.
גניחות.
אני קמה בבת אחת, ראשי פועם בכאב. פי יבש ולשוני נפוחה. מנסה להוריד ממני את השמיכה ומסתבכת. החדר חשוך לגמרי. איפה הקצה שלה? איפה הקצה שלי? למה הרשיתי לו ללכת? לבסוף אני מצליחה להוריד אותה, מניחה שתי רגליים על הרצפה הקפואה וקמה רק כדי להתיישב מיד חזרה עם סחרחורת. עוד רגע של מנוחה ואני מנסה שוב לקום, הולכת לכיוון פס האור הדק מתחת לדלת, ונתקלת בכל הכוח במזוודה שעומדת עדיין סגורה במרכז החדר. בום. היא נופלת על צידה ואני נושכת את שפתיי בכאב.
שקט. לחשושים. הגניחות פסקו. אני קופאת במקום, לא בטוחה מה לעשות הלאה. מרגישה כאילו נתפסתי על חם מנסה לתפוס אותם על חם. ואולי אני בכלל לא רוצה לדעת. בכל מקרה, מאוחר מדי. אחרי כמה שניות בעלי נכנס לחדר, אני מסנוורת מהאור במסדרון שהופך אותו לדמות שחורה בלתי מזוהה. "את בסדר?", הוא שואל. "אהה.. כן", אני ממלמלת בגרון יבש. "רק קמתי לשירותים". רגע של שתיקה מביכה בינינו. לא לגמרי ברור מה אמור לקרות עכשיו, אבל ברור שהרגע נהרס. על ידי. אני מאכזבת.
אני עוקפת אותו בדרכי לשירותים, שוטפת פנים ושותה ישר מהברז. שהכלור יקפוץ לי. הראש עדיין כואב. כשאני חוזרת למיטה הוא שם, נשימותיו סדירות. אני נכנסת לצד שלי, נזהרת מהמזוודה באמצע החדר. עוצמת עיניים אבל הלילה כבר לא אירדם. ראשי ריק ממחשבות אבל אני ערנית פתאום. מעניין מה יקרה בבוקר, אני חושבת לעצמי, לא יודעת עדיין שהתשובה היא פשוטה כל כך: כלום. שכן בבוקר קמנו כולנו, אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו את הציוד וחזרנו הביתה. לא דיברנו על זה יותר לעולם.
