הלילה הראשון של הבת שלי
"אעשה איתך הסכם - אני אתן בך אמון של אבא בבת, אאפשר לך תמיד לבחור בשביל עצמך ולחלום, ואת בתמורה תעברי את הלילה הזה בשלום". טור חדש על הורות טרייה וכל מה שמגיע איתה
נולדת לפני כמה שעות, עכשיו אנחנו במלונית ליד איכילוב, זה הלילה הראשון שאת הולכת לישון ואת תישני איתנו. דור ואני שוכבים על הסדינים הלבנים במיטה הרכה, זוג מנצחים מותשים, ואת לצידנו בעגלת הפלסטיק הרפואית.
אני לא מצליח להירדם, אני חושב עלייך, הלילה הראשון שלך, הפעם הראשונה שתשני באוויר העולם. אף אחד לא מלמד אותנו לישון. רק לפני כמה שעות פקחת עיניים לראות אור וצל וצבע וצורה. הסתכלתי עלייך ברגע הניצוץ ההוא, את ראשונית לחלוטין, הבטת אליי חזרה, אל לב העיניים, מבט עמוק, פעור וחודר. ככה זה לפגוש לראשונה באחר?
רק צצת וכבר את צריכה להתמודד עם מסע ההיעלמות של הנפש בשינה. אני שוכב בקצה המיטה ולא מצליח להירגע. מה אם תתהפכי על הבטן ולא תוכלי לנשום או תיבלעי אל אפלת החלומות ולא תמצאי את הדרך החוצה? גם להתעורר צריך לדעת, ללמוד, להתרגל.
הסכם בין אבא לבת
אני נזכר בלילה אחד שבו ישנתי אצל סבתא שלי, סבתא נונה. באמצע הלילה התעוררתי, מעליי התנדנד אהיל המנורה באטיות מאוויר המזגן והטיל צל רך על התקרה. התכוונתי לקום ולשתות כוס מים אבל לא הצלחתי לזוז.
ניסיתי להרים את היד, היא לא התרוממה, ניסיתי לסובב את הצוואר, לנער את הרגל, להניע את האצבעות - כלום, אין תנועה, רציתי לצעוק ואפילו הקול לא יצא. הייתה בי תחושה שמשהו יושב לי על הבטן, כמו בציור המסוייט של גויה, מה רצו ממני רוחות הלילה? ואז בשנייה אחת הכול השתחרר וקמתי בבהלה.
קראו עוד:
אחרי הלידה עם בטן של חודש רביעי
המדריך המלא לעולם הטעימות לתינוקות
עכשיו אני חייב לישון. ארבעה לילות עברו מאז פסענו לראשונה אל מסדרונות איכילוב, ומאז לא ישנתי יותר מארבעים דקות רצופות. אני עוצם את העיניים. "נינה", אני מכוון אלייך את הדיבור הפנימי. "אעשה איתך הסכם - אני אתן בך אמון של אבא בבת, אאפשר לך תמיד לבחור בשביל עצמך, חלומות, ציפיות, ואת בתמורה תעברי את הלילה הראשון הזה בשלום. מה את אומרת, קטנה?
עשינו הסכם.
קפה רוקד על הצלוחית
עברו כמה ימים וראית לראשונה את השמיים. בהתחלה דרך החלון ואז מהמרפסת. שמים כחולים ונקיים. רציתי שזה יהיה רגע מופלא, בו אני מחזיק אותך אל מול הנוף הגדול, הציפורים עפות מעל והשמים פורטים את האקורד הנסתר שלהם. אני אוחז בך עטופה בשתי שכבות של בגדים, "תראי נינה, שמים".
עכשיו בוקר, אנחנו יוצאים לקפה בין רוכלי השוק ביפו. דור מזמינה לעצמה הפוך ולי אמריקנו ולחם מטוגן שנחלוק. את ישנה בעגלה לצידנו. אני מסתכל במלצרית כשהיא בדרכה אלינו, כוס הקפה משקשקת בצלוחית הקטנה, דימיון מזוויע עולה בי: איך היא מחליקה והמים הרותחים נשפכים לכיוונך. מחשבות איומות, לכו לכו.
הקפה מונח בביטחה על השולחן, אדוות קטנות רוקדות ומגביהות את המפלס עד לקצה הכוס. אני תוהה על דיוקם של הדברים, איך הקפה הרוקד מגיע בדיוק עד קצה היכולת, ממש לקצה הקצה ואז חוזר בלי להישפך. האם גם החיים שלי יודעים להכיל את התנופה שנדרשת? האם באמת אני יכול להיות אבא?
יונתן ורדי הוא במאי קליפים ופרסומות, כותב הספר "אבא מתחיל"
לפנייה לכתב/ת 
