מה ישראל בכלל מבינה בזכויות אדם

70 שנה אחרי הצהרת האו"ם ומגילת העצמאות שהבטיחו שוויון ללא הבדל דת גזע או מין, הפוליטיקה והחברה הישראליות מקדמות את ההפך בדיוק

עו"ד שרון אברהם-ויספורסם: 11.12.18 , 12:17

הכרזת העצמאות דוד בן גוריון 1948 (צילום: לע

(צילום: לע"מ)

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית באו"ם השבוע לפני 70 שנה, הייתה אחד הצעדים המשמעותיים בדרך להפוך את הנושא מסוגיה תיאורטית לחלק מחיי היום יום של כולנו. היא ניתנה מיד לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה ומטרתה הייתה להבטיח הגנה על כל בני האדם באשר הם. 30 הסעיפים שבהכרזה עוסקים בשוויון, בהתנגדות לאפליה, חופש הביטוי, חופש הקניין ובשורה של זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

כחצי שנה לפני כן ניתנה הכרזה אחרת - ההכרזה על הקמת מדינת ישראל - או בשמה המוכר יותר: מגילת העצמאות. גם שם דובר על שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל האזרחים בלי הבדל דת, גזע ומין, ועל חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות. 70 שנה לאחר מכן נדמה שממשלת ישראל זנחה את שתי ההכרזות הללו.

ב-2018 הגיעה לשיא חדש מגמה שפועלת הן נגד המוסדות הדמוקרטיים במדינה והן נגד מיעוטים ונגד החברה האזרחית. גל חקיקה, ולצדו גל של שטנה בציבור הרחב, מרוממים את הלאומיות והלאומנות כדי לבצר את שלטון הרוב הנוכחי בזמן שפוגעים שוב ושוב בזכויות המיעוטים בחברה.

המתקפה הזאת משתמשת במנגנוני השלטון ובסיסמאות קליטות כדי לרוקן מתוכן את ההגנה על זכויות האדם. "המשילות" הולידה את "ההתגברות" ואת ההתקפה על היועצים המשפטיים ושאר שומרי הסף, דוגמת בית המשפט העליון, הפרקליטות, המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. הלאומיות הובילה לחוק הלאום ולחוק המשפט העברי, שכל מטרתם פגיעה בזכויות הלאומיות והפרטניות של מיעוטים. הלאומנות הובילה לחוק הנאמנות בתרבות, שנועד להשתיק ביקורת, כמו גם את "חוק שוברים שתיקה".

לצד אלה ממשיכים המאמצים של המחוקקים להלבין את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, מבלי להעניק זכויות בסיסיות לפלסטינים שחיים תחת שלטון צבאי. העברת הטיפול בעתירות מנהליות הנוגעות לגדה לבית המשפט המחוזי בירושלים; תיקון חוק המל"ג כך שהוא יחול גם על מוסדות אקדמיים בגדה; הניסיון לבטל את המינהל האזרחי והצעות חוק נוספות שלא קודמו, מצטרפים לחוק ההסדרה הפוגעני.

לאלה ניתן להוסיף את התגברותה של הדרת הנשים מטעמי דת, בין אם מדובר באירועים מופרדים מגדרית, מסלולי לימוד נפרדים באקדמיה, פעילויות נפרדות בבתי ספר או הושבת בנות בירכתי אולם, והושבת שחקניות בנות על הספסל במשחקי כדורסל כדי לא לפגוע ברגשות תלמידים דתיים.

הממשלה גם מנסה להעניק לגיטימציה להדרה באוניברסיטאות ובמכללות, באמצעות תיקון נוסף לחוק המל"ג, שיקבע שהפעלת מוסדות או מסלולים נפרדים לגברים ולנשים "מטעמי דת" או למען "קידום אוכלוסיות מסוימות" לא תיחשב אפליה פסולה.

המסר של כל אלה ברור: מדינת ישראל, שתמיד הפלתה מיעוטים, בין אם מדובר בערבים, נשים, להט"ב או מזרחים, פועלת כעת ללא לאות להכשיר ולהעמיק את הלגיטימיות של לא לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, ולא להבטיח עוד חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות.

השינוי הפוגעני הזה נעשה באמצעות חקיקה לגיטימית לכאורה, שמטרתה לשנות את חוקי המשחק הבסיסיים בזמן שהציבור נאבק על שינוי משפט פה או משפט שם מתוך חוקים בלתי ראויים.

לצד החקיקה הזאת הממשלה תומכת ומסייעת למסע דה-לגיטימציה שפוגע בכל מי שמעביר ביקורת על התנהלותה. כשראש הממשלה מבקש באופן אישי למנוע תמיכה בארגונים, כששרים וח"כים מקדמים הצעות של ארגונים שמסמנים אזרחים אחרים כבוגדים, ברור ש-70 שנה אחרי אותן הכרזות היסטוריות, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בנקודת משבר. וזה צריך להטריד כל אחד ואחת מאיתנו, כי זכויות אדם הן של כולנו, נוגעות בכולנו ומגינות על כולנו. והפעם, באמת בלי הבדל דת, גזע, מין או לאום.