"עיר מקלט": שילוב מוצלח בין גאווה ישראלית למותחן אמריקני
סדרת המתח המבוססת על ספרו של ליעד שהם, מתארת את עולמם של מבקשי המקלט בדרום תל אביב באופן שגורם לצופה להתכווץ על הספה מחד, אך לא מאביסה אותו באידיאליזם וייסורי מצפון מנגד. בימוי אפקטיבי, כתיבה קולחת וסיפור מעניין, הופכים את "עיר מקלט" לטלוויזיה ראויה בהחלט
"עיר מקלט", שעלתה אתמול (ד', 22:00) ב-yes, היא עוד חוליה בשרשרת של סדרות מתח ישראליות שמפנימות אלמנטים עלילתיים קלאסיים שאנחנו מכירים מסדרות מתח זרות; חוקרת מופנמת ולא מוערכת, שמקבלת לידיה חקירה שהולכת ומסתעפת עד שהיא מגיעה לפינות האפלות של הפוליטיקה והעולם התחתון, ולמרות שהיא מתמודדת מול אינטרסים מסוכנים - אחת נגד כולם - היא לא מתכופפת והולכת עד הסוף. עד כאן מדובר בנרטיב שכולנו מזהים מסדרות מעבר לים, אבל מוטמע בו DNA ישראלי שמרגיש לגמרי משלנו.
את האותנטיות הזו הצופה מזהה בליהוק, בבימוי, בכל מה שלא בהכרח נובע מהעלילה עצמה, שהיא בעצם עיבוד של ספר (עם אותו השם) שכתב ליעד שהם. זה בלט בסדרות כמו "פאודה" ו"כפולים", וזה עובד גם ב"עיר מקלט". אולי זה קשור לשילוב בין הבימוי האפקטיבי של איתן צור והכתיבה של עוזי וייל, ששיתפו פעולה באותם תפקידים ב"החמישייה הקאמרית" ובגרסה הישראלית ל"המשרד", שהצליחו לפצח - בדרכם - ממד כלשהו של הישראליות.
עוד ביקורות טלוויזיה:
- "משנה מסלול": פרסומת ארוכה ומשעממת
- "המתופפת הקטנה": אתם הולכים ליהנות מכל רגע
- "שיטת קומינסקי": כבר היינו בסדרה הזאת
"עיר מקלט" היא לא סדרה אסקפיסטית במובן הזה שהיא לא מרככת את העולם שהיא מתקיימת בו. אי אפשר לצפות בה מבלי להתכווץ קצת כנגד האכזריות, הגרידיות, העליבות וחוסר האונים. אבל גם אם יש לסדרה אג'נדה, היא לא מאביסה את הצופה באידיאליזם. בחזית של "עיר מקלט" ניצב סיפור המתח והיא מובלת על ידי קושיית ה"who done it" הנצחית. זה שבסוף כל פרק יתברר לכם שכמה פרטי מידע על החיים של מהגרי עבודה זרים והחיים שלהם הסתננו למוח שלכם, זה על הדרך. אם חיפשתם נתיב מילוט אל הטלוויזיה שלכם אבל כזה עם ערך מוסף, שלא ישאיר אתכם עם יותר מידי ייסורי מצפון, הגעתם למקום הנכון.
