נח של הספורט: חברים נפרדים מנח קליגר

נח קליגר ז"ל

נח רזניק / המגן האגדי

נח קליגר היה אדם מיוחד, חביב מאוד, שנסע ברחבי העולם וסיפר וחינך על זוועות השואה למי שרק היה מוכן לשמוע. אבל הוא גם היה קשור באופן אדוק לספורט. ב־1959 הוא נסע עם נבחרת ישראל, שבה שיחקתי כבלם, לסקר את המשחק שלנו בפולין שהסתיים בתבוסה 7:2, מה שנקרא לימים "חרפת ורוצלאב". אין מה לעשות – הם היו מקצוענים ואנחנו חובבנים. הקטע הטוב ביותר היה כששייע גלזר נכנס ל־20 דקות בלבד כי המאמן גיולה מאנדי לא אהב אותו, ואז אמר, "קדימה, בואו נשווה".

באותה נסיעה לפולין ניצלנו את ההזדמנות, וביקרנו גם באנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. נח היה נרגש מאוד כאשר הניח עליה זר. זה היה רגע חזק מאוד ומיוחד עבור שחקני הנבחרת.

נח קליגר מניח זר על האנדרטה בגטו ורשה(צילום: נח רזניק)

"נח קליגר היה אדם מיוחד". נח רזניק(צילום: אורן אהרוני)

אבל הוא לא רק סיקר ספורט: כשהייתי מאמן נבחרת "דן" בליגה למקומות עבודה, נח היה שחקן הרכב קבוע בנבחרת "ידיעות אחרונות". איך אפשר לתאר אותו? מגן ימני, לא השחקן שרץ הכי מהר על המגרש – אבל תמיד נותן הכל.

מולי קצורין / זה רק ספורט

נח קליגר הוא האיש שבזכות אני מאמן כדורסל, והוא גם נלחם עליי. כשהייתי מאמן צעיר במחלקת הנוער של מכבי ר"ג (וגם שיחקתי עדיין), שילמו לנו פרוטות. עבדנו בשביל האהבה ולא בשביל הכסף, אבל כשהתחלנו להבין מה קורה באגודות אחרות, אמרתי שאני לא ממשיך. נח החליט שני דברים כשהודעתי לו את זה: הראשון, שהוא לא מוכן לשלם לי יותר כסף, והשני, שאני לא עוזב את המועדון. אז כדי לשכנע אותי להישאר, הוא קנה לי זוג נעלי אולסטאר חדשות – וזה בתקופה שכולם נעלו "המגפר".

על סיפור אחר שנינו צחקנו במשך שנים: אימנתי קבוצת ילדים מצטיינת, וספגנו הפסד ראשון באותה עונה מול הפועל ת"א. לקחתי את זה ממש קשה כמאמן צעיר מאוד, הייתי מדוכא, שאלתי אותו: "למה זה קורה לי?" נח רק חייך ואמר לי: "זה רק ספורט". מאז הוא הזכיר לי את זה שוב ושוב, אחרי שאחרים היו מפסידים והוא היה צוחק שעכשיו הם מדברים כמוני. בסופו של דבר, זה רק ספורט.

"האיש שבזכותו אני מאמן כדורסל". קצורין(צילום: אוהד צויגנברג)

אפי בירנבוים / הכרטיס היוקרתי

בימים בהם נח הגיע ממכבי ת"א למכבי ר"ג, הקרבה בין הערים לא הייתה אותו הדבר. ר"ג הייתה סוג של פרובינציה, והוא לימד אותנו המון, את כל מי שהיה סביבו ובמיוחד אותי, שהייתי קרוב מאוד אליו. הוא פתח לנו צוהר לעולם הגדול עם האינטליגנציה והידע שלו. זה בלט כשנפגשנו עם קבוצות זרות, למשל הגרמנים להם הוא תיקן את הדקדוק.

אותי הוא מינה כמאמן ראשי, ולמרות שהיה גדול האופטימיסטים, אפילו נח לא האמין שנצליח לבנות קבוצה עם המשאבים המוגבלים שעמדו לרשותנו. ועדיין, קיבלתי כל דבר שביקשתי ממנו. ופעם אחת זה הוביל למקרה מפתיע במיוחד.

באחת מאליפויות אירופה, נסעתי יחד עם קבוצת מאמנים לצפות במשחקים. כשהגעתי לאולם פגשתי את נח, שהיה יו"ר ועדת התקשורת של פיב"א, וביקשתי שיסדר לי כרטיס. הוא כמובן סיפק את הסחורה, אבל כשהתיישבתי לא הבנתי למה כולם נועצים בי מבטים. רק אחרי כמה דקות הבנתי שהוא הושיב אותי ליד נשיא הוועד האולימפי, חואן אנטוניו סמראנש.

"לימד אותנו המון". בירנבוים(צילום: ראובן שוורץ)

אמנון אבידן / דלק וסט תלבושות

שנות ה־60 המוקדמות, בהן נח עדיין שימש כיו"ר מכבי ת"א בכדורסל, היו תקופה אחרת. שכר? היינו משלמים על הכל רק בשביל לשחק. חוץ מהמשחק, היו שני אימונים בשבוע במגרש הבלטות הפתוח, כמובן בתנאי שלא ירד גשם. היינו גם חייבים לחכות שתנחום כהן־מינץ ז"ל יגיע מהטכניון, ואם הרכבת הייתה מאחרת אז גם האימון היה מתעכב.

ב־1963 אברהם הופמן, שהיה כוכב גדול בליגה, עבר אלינו ממכבי ירושלים.

שוב, מדובר בזמנים שונים לגמרי. כסף לא היה, אבל הפתרון היה פשוט מאוד בסופו של דבר: עבור העברתו של הופמן למכבי ת"א נח העביר לירושלים סט תלבושות משחק.

וזה עוד לא היה הכל: נסיעה מהבירה לגוש דן ובחזרה לא הייתה קפיצה של רגע, והופמן שהתגורר בירושלים עדיין היה צריך להגיע עצמאית ברכבו לת"א, לאימונים ולמשחקים. אז כדי שהעסקה תצא לפועל והופמן יוכל להצטרף לקבוצה, נח מימן מכיסו במשך זמן רב את כל הוצאות הדלק שלו, רק כדי שיוכל לחזק את מכבי ת"א.