מוזיקה אסורה: המלחין שפרח בגטו טרייזנשטט
"כאן יכולנו לשקוע באמנות כפי שאי אפשר כשנאבקים על הקיום", כתב המלחין ויקטור אולמן על העשייה התרבותית, בגטו שהפך לחלון הראווה של המכונה הנאצית. לרגל 120 שנים להולדתו חזרנו אל יצירתו הנועזת "קיסר אטלנטיס" שכונתה "מוזיקה מנוונת", ואל המקום בו שגשג ומצא את מותו
בסוף כל ערב, לא ידעו הזמרים - מרביתם ילדים - מי מהם יעלה להופיע שוב בהצגה הבאה של האופרה "ברונדיבר". 55 פעמים עלתה ההצגה לפני קהל צמא לתרבות במחנה הריכוז טרזיינשטט. אורח החיים באתר המרוחק כ-60 קילומטרים מפראג, נותר אירוע חידתי ומעורר מחשבה מאז ועד בכלל.
המחנה הוקם בשנת 1941 בעיר מהמאה השמונה עשרה, שבה מבני מגורים וקסרקטינים שנועדו לאכלס כ-7000 בני אדם. יהודים תושבי בוהמיה ומוראביה שיתפו פעולה עם הנאצים בהקמת המחנה משום שטעו לחשוב שהיהודים יעברו לשם רק לזמן קצר. עד מהרה התברר להם שמטרייזנשטט יוצאים רק לכיוון אושוויץ. בתקופות מסוימות העיר הקטנה שהפכה לגטו איכלסה 60 אלף יהודים בתנאים סניטריים קשים מאוד, עד שבשנת 1942 מתו במקום 150 בני אדם - בכל יום.
באותו זמן החליטו הנאצים להציג את טרזיינשטט לעולם כמחנה לדוגמה. המקום טופח, בתים שנבחרו בקפידה לאורך מסלול מתוכנן נצבעו, פרחים נשתלו, בגדים הוחלפו ומשלחת רשמית של הצלב האדום הוזמנה לראות את התנאים שבהם משכנים הגרמנים את היהודים - הביקור תועד וצולם. איש מחברי המשלחת לא סטה מן המסלול שהותווה מראש. בסרט התעמולה נראים יהודים בבגדים נאים שעליהם תפור הטלאי הצהוב, שותים קפה, פוקדים ספריה, משחקים כדורגל, משקים גינות, עובדים בבתי מלאכה ונהנים מהצגת האופרה. לכאורה בני אדם בעיירה אירופית המנהלים חיים רגילים.
עוד בערוץ המוזיקה:
עדי אולמנסקי: "לא אופיע באירוע עם אייל גולן"
כשקליק ביוטיוב הופך לפצצת כישרון על הבמה
בלי פילטרים: התקווה 6 נגד אינסטגרם
מייד אחרי פעולת ההסברה הנאצית, חזרה מכונת המוות לעבוד בתפוקה מלאה ואלפי אנשים נשלחו למחנות המוות, כדי לדלל את האוכלוסייה. אסירי מחנה הריכוז טרזיינשטט ששרדו שוחררו על ידי חיילי הצבא האדום בתום המלחמה ב-8 במאי 1945. בסך הכול הגיעו לגטו כ-160 אלף נשים, גברים וילדים, מהם שרדו כ-4000.
אולם בתוך התופת רחשה כוורת של עשייה אמנותית ותרבותית שהשפעותיה ניכרות עד היום. מלחינים, זמרים, במאים וציירים פעלו בתוך המציאות הבלתי אפשרית כשהאמנות משמשת כמזונם, משום שמזון אמיתי ניתן רק בקושי. כבר עם עליית הנאצים לשלטון, ענפי מוזיקה רבים הוגדרו כ"מוזיקה מנוונת" (או מעוותת), שאסור "לטמא" את אוזניהם של בני הגזע הארי בהם. שנתיים אחרי כן הכריז היטלר: "עלינו לסלק כל צורה של מוזיקה מנוונת על כל צורותיה למען בריאות המורשת המוזיקלית המפוארת של גרמניה".
מה הייתה אותה "מוזיקה מנוונת" שנאסרה להשמעה? יצירות של מלחינים יהודים, של מלחינים מזוהים עם השמאל ועם הקומוניזם, ומוזיקה שחורה לרבות ג'אז לסוגיו. סעיף קטן לצד האיסור אישר ליהודים לנגן את המוזיקה האסורה למאזינים יהודים. במקביל הנאצים דאגו לייצר רשימות שחורות של מוזיקאים שיש להפסיק את פעילותם. מי שצפו את הנולד בעקבות ההצהרות הללו, הזדרזו להסתלק מגרמניה, מקצתם הפכו למנצחים מבוקשים ומלחיני מוזיקה לסרטים בהוליווד.
בדיעבד הנאצים הצליחו במידה רבה להעלים את המוזיקה הזו ובשנים שאחרי המלחמה בארצות השונות, לרבות ישראל, לא ניגנו אותה כמעט. פה ושם היה מי שלחץ וכך האופרה "קיסר אטלנטיס" אליה נגיע בהמשך, בוצעה כאן בפעם הראשונה בשנות השמונים של המאה שעברה. בהמשך חברת התקליטים "דקה" הוציאה אלבום שכלל מגוון יצירות של "מוזיקה מנוונת", וכך החזירה אותן לחיים על במות התזמורות, בתי האופרה, הקונצרטים הקאמריים והרסיטלים לפסנתר.
בתוך רשימת המלחינים והיוצרים שחיו בטרזיינשטט בלטו ויקטור אולמן, פאוול האס, גדעון קליין, והנס קראסה. נגנים וזמרים חיכו ליצירות החדשות שלהם והתרגשו כשהם השמיעו אותן בביצועי בכורה עולמיים לפני קהל צמא לאמנות חדשה. בטרזיינשטט לא הסתפקו בביצועי בכורה אלא גם הפיקו אופרות חשובות ואפילו את הרקוויאם של ורדי, עם זמרים שבקושי יכלו לשיר והרכב כלים שנדרש דימיון רב על מנת לדמותו לתזמורת או מקהלה אמיתית. האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים פועלת מזה שנים למען המשכיותם של גיבורי טרזיינשטט. מוזיקאים צעירים מכל העולם מנגנים את יצירותיהם כאן ובארצות אחרות לרבות גרמניה. בתחילת החודש, לכבוד יום הולדתו ה-120 של ויקטור אולמן שחל השנה, אירחה האקדמיה סמינר מיוחד שכלל מרצים אורחים מחו"ל ומהארץ.
אולמן נולד בשלזיה להורים יהודים שהמירו את דתם למען קידום קריירה מקצועית, אך משום שגדל בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית נחשב במידה רבה לאוסטרי. הוא גדל על התרבות הגרמנית ונמנה עם תלמידיו של שנברג כפסנתרן. הוא היה מנצח, מורה, כתב ומבקר מוזיקה, אבל בראש ובראשונה מלחין - עד מהרה שמו הלך לפניו ויצירותיו נוגנו במקומות רבים באירופה. הנאצים כידוע ראו בו יהודי והוא נשלח עם משפחתו לטרזיינשטט ב-1942.
בגטו חיבר אולמן בין היתר את "קיסר אטלנטיס". האופרה הייתה חריפה מדי אפילו לטעמם של השלטונות בטרזיינשטט שהתירו הצגת חומרים אסורים לפני יהודים אבל את הצגתה אסרו. רק ב-1975 היא עלתה על במה לראשונה באמסטרדם. במרכז עלילת האופרה עימות בין קיסר אטלנטיס, בן דמותו של היטלר, הפוקד על חייליו להרוג את האויב בכל שיטה שהיא. הוא בונה על כך שהמוות, דמות מרכזית נוספת בעלילה, ימלא את תפקידו "אלא שהמוות לא מוכן להשתתף במשחק", נאמר באופרה. "המוות שנעלב ונפגע מקצב החיים המואץ, מן הרעש והמהומה, שובר את חרבו. הוא ילמד את האנושות לקח".
המוות מסרב להמית את האנשים שהוצאו להורג, שנתלו, שהורעבו או שתו רעל. בסופו של דבר הוא מסכים לשוב למלא את תפקידו כי בני האדם אינם יכולים לחיות בביטחון כאשר המוות נעדר. בתמורה הוא מבקש את מותו של הקיסר. את הטקסט חיבר פיטר קיין ואת המוזיקה ויקטור אולמן ששיבץ באופרה ציטוט מתוך ההמנון הגרמני "גרמניה גרמניה מעל לכל", וכוראל של באך שמעצים את האמונה הפרוטסטנטית באל - יחד הם מייצגים את שני הקצוות של התרבות הגרמנית.
באוגוסט 1944 סיים אולמן את חיבור האופרה. הוא החל בחזרות ושבועות ספורים אחר כך, באוקטובר של אותה שנה יחד עם בני משפחתו ומלחינים אחרים - נרצח בתאי הגזים באושוויץ. עם מותם נגדע ענף של המוזיקה המערבית, ענף ששורשיו במוזיקה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים - מאהלר, שנברג, סטרווינסקי והג'אז האמריקני שהחל לפרוח בגינות המוזיקה באירופה. רבות מיצירותיו של אולמן שנכתבו לפני שנשלח לגטו נעלמו לחלוטין בעקבות המלחמה, ואילו היצירות שכתב בטרייזנשטט נשמרו באורח פלא משום שהעביר אותן לאסיר אחר במחנה.
לא רק מוזיקה נכתבה בין קורות המחנה הדחוס, העשייה האמנותית הייתה רחבה ומקצתה נשמרה עד היום. בעוד יצירותיו של אולמן ומלחינים אחרים מהגטו מתנגנות ברחבי העולם, מוזיאונים מציגים יצירות של אמנים יהודים. כך העתק מאיורו של פטר גינז הנקרא "נוף ירח" ושמור ביד ושם, מצא את עצמו במעבורת קולומביה שבה התרסק האסטרונאוט אילן רמון - בדיוק באותו יום בו חל יום הולדתו של הצייר. העתק מהציור נמסר לאלמנתו של רמון, רונה שהלכה לעולמה השבוע.
"טרזיינשטט היה גורם מקדם ולא מכשיל לפעילות המוזיקלית שלי", כתב אולמן במאמר קצר בשם "גיתה והגטו". הוא עונה כאן על השאלה המהותית הנוגעת לתרבות ואמנות בשואה - האם האמנים שפעלו בטרזיינשטט הצליחו להדחיק ולהעלים את התנאים הקיומיים שבהם הם פעלו? תשובתו הייתה חד משמעית: "כאן יכולנו לשקוע באמנות באופן שכמעט אינו אפשרי כשנאבקים על הקיום היומיומי", כתב, "לא ישבנו ולא בכינו על נהרות בבל, כל מה שהשקענו באמנות תאם את רצוננו לחיות. אני משוכנע שכל מי שחתרו לניצחון הרוח על החומר בחייהם ובאמנויותיהם יסכימו איתי".
