ביקורת סרט - "באמבלבי": אי.טי פוגש את הרובוטריקים
אחרי עשור של סרטי אקשן בומבסטים וחסרי תוכן, מגיע "באמבלבי" ומתמקד במערכת היחסים בין הרובוטריק הצהוב והנערה שמתקנת אותו. העלילה אולי לא מפתיעה, אבל היא חיננית, הומוריסטית, והאנימציה מבוצעת בצורה מוצלחת במיוחד. אהבתם את אי.טי? אתם תאהבו גם את זה
סרטי הרובוטריקים עד כה: עשר שנים (2007-17), חמישה סרטים, כמעט מיליארד דולר בהוצאות הפקה, וכמעט 4.5 מיליארד דולר הכנסות. 12 שעות וארבעים דקות של הרעשה ויזואלית ואקוסטית שהעניקה לכותב שורות אלו כמה מרגעי הסבל הקשים ביותר שחווה מול מסך הקולנוע. על הזוועה הזו ניצח ביד רמה מייקל ביי – תת-במאי שאצלו הכל תמיד בתנועה, שמד הבומבסטיות שלו תקוע על "11", שעלילה עבורו היא תנועה בין שתי הפוזיציות הבינאריות – לפני ואחרי שמשהו מתפוצץ, ושחוש ההומור שלו הוא צמד אשכים רובוטים מתנדנדים (אם להתנסח בעדינות).
מהג'ורה הזו אפשר רק לעלות, ו"באמבלבי" (Bumblebee), סוג של פריקוול לסרטי הסדרה, הוא כל מה שלא היה בהם. אומנם לא מדובר ביצירת מופת, אבל עצם הקיום של "עלילה", "דמויות" ו"הומור" – הופכים את הסרט למקור הנאה.
את מרבית הקרדיט יש להעניק לטראוויס נייט, בנו של פיל נייט - המייסד והבעלים של חברת נייקי, ומי שיכול היה לבלות את כל חייו בחופשה ארוכה באיי הבהאמה. במקום זאת הוא החל לגלות עניין באנימציה, ואבא פיל סידר לו התמחות באולפן האנימציה הכושל "ויל וינטון". השלב הבא היה קניית האולפן ע"י משפחת נייט ושינוי שמו ל"לייקה". נייט הבן משמש כיום כמנכ"ל האולפן (אביו הוא יושב הראש).
נכון, אנשים פריבילגים זה דבר מעצבן, אבל יש טוויסט: מדובר באדם מוכשר. אולפני לייקה התמחו באנימציית "סטופ-מושן", אמנות מורכבת ויפה שדעכה בעידן ה-CGI. סרטיהם העזו ללכת למקומות שאפתניים ולעיתים קודרים – "קורליין ודלת הקסמים" המצמרר (2009), "פארנורמן" (2012), "הקופסונים" (2014), ו-"קובו: אגדה של סמוראי" (2016) המרהיב שהיה סרט הבכורה של נייט.
עוד ביקורות סרטים:
מייקל ביי הטיח את הרובוטריקים אחד בשני כמו צעצועים בידיו של ילד היפראקטיבי שבלע קילו סוכר. נייט, לעומת זאת, מתמקד רוב הסרט בדמותו של הרובוטריק "באמבלבי", ובמערכת היחסים המתפתחת בינו ובין נערה בשם צ'ארלי ווטסון (היילי סטיינפלד). הוא רובוטריק צעיר שצריך להסתדר לבדו על כדור הארץ, והיא מתבגרת שמתקשה להתמודד עם מות אביה. הקשר ביניהם מעוצב בדרך השואבת מידה יוצאת דופן של השראה מהמפגש בין החייזר אי.טי והילד אליוט (סטיבן ספילברג הוא אחד ממפיקיו של הסרט). זהו סרט שעוסק, בראש ובראשונה, בקשר ורגש, ואלו מזינים את סצנות האקשן, שהן אגב, מוצלחות וקוהרנטיות.
צ'ארלי היא נערה עם מראה וסגנון אלטרנטיביים (שומעת הסמית'ס) מרוחקת חברתית, מרוחקת מאימה סאלי (פמלה אדלון), מאחיה הקטן והמעצבן אוטיס (ג'ייסון דרוקר) ומ-רון (סטיבן שנידר) אביה החורג. יום ההולדת שלה מגיע והיא מאוד רוצה שתהיה לה מכונית אבל המגבלות הכלכליות מחייבות אותה להסתפק במתנות מעצבנות. לבקשתה, האנק (לן קאריו), בעל מגרש גרוטאות, ייתן לה כמתנת יום הולדת גרוטאת מכונית חיפושית צהובה שאותה היא תתקן (היא למדה מיומנויות מכונאות רכב מאביה). ומכאן, כצפוי, יתחיל הקשר עם באמבלבי.
העלילה לא תנוע למקומות מפתיעים, בוודאי לא לצופים הזוכרים את העלילה של "אי.טי". אבל כמובן שישנם שינויים שנגזרים מאופי הדמויות והיחסים. כמו כן יש לא מעט רגעים חינניים באינטראקציה בין הרובוטריק התמים ונטול יכולת הדיבור, והנערה שמתחילה לחזור לעצמה בקשר עם החייזר שהוא קומבינציה של רכב, חיית שעשועים, ילד ענק מגושם, חבר נאמן ו-דמות אב חלופית. היילי סטיינפלד מבצעת באופן מוצלח את עבודת המשחק מול דבר שלא נמצא שם, כשמנגד, תשומת הלב לפרטים של אנימטור מנוסה משלימה את התחושה שיש אינטראקציה אמיתית.
מכיוון שבאמבלבי לא יכול לדבר, הוא מתקשר באמצעות מחוות, ולאחר מכן באמצעות דגימות מוזיקה מהאייטיז. כל זה מחייב מידה נוספת של יצירתיות משעשעת. המוזיקה היא מרכיב מרכזי ברטרו הנוסטלגי, יחד עם בגדים, חפצים ושלל התייחסויות לתרבות הפופ של התקופה. לא מפתיע בהתחשב בכך שנייט היה בן 14 בשנה שבה מתרחשת עלילת הסרט, ושהוא גדל על סרטי הפנטזיה לילדים של אותו עשור. לחובבי הסדרה "דברים מוזרים" יש סיבה טובה לקנות כרטיס.
בין הסיפור המשפחתי, והיחסים החברתיים המעורערים של צ'ארלי, מתחיל להתפתח קשר של ידידות עם ממו (חורחה לנדבורג ג'וניור) נער שגר בשכנות לביתה. וכמובן ישנם האיומים על באמבלבי הנשקפים מאנשי "מחלקה 7" ובעיקר מהשקרניקים שאטר (אנג'לה באסט) ו-דרופקיק (ג'סטין ת'רו) שעושים דרכם לכדור הארץ כדי לחסל את שליחו של אופטימוס פריים.
"באמבלבי" לא נטול מגרעות. צ'ארלי אולי לא מוצגת כחפץ מיני (כמו בסרטיו של ביי) אבל היא גם לא דמות "אמיתית" אלא אוסף אלמנטים צפוי. התסריט שנכתב ע"י כריסטינה הודסון (פעם ראשונה שאישה כותבת תסריט בסדרה) אינו חורג מנוסחאות מוכרות. אבל מה שחשוב הוא הביצוע המוצלח, ובעיקר תשומת לב לניואנסים של אנימציה. צפייה מומלצת לקהל שמתחבר לסוג סרטים זה.
לפנייה לכתב/ת 
