תסמונת האתיופי הראשון
פסטיבל הפליאה הכול-ישראלי סביב העובדה שאדם שחור מסוגל להטיס מטוס, להיות רופא או להתמנות לשופט, הוא ביטוי לגזענות. הגיע הזמן שנבריא
אתה לא כמו כולם. סגן י' (צילום: דובר צה"ל)
סגן י' הוא אדם צעיר ומוכשר, יליד הארץ, שהגיע להישגים אישיים בזכות השקעה בו מצד בני משפחתו - ישראלים יוצאי אתיופיה - ובזכות הנחישות וההתמדה שלו. בזכות מלאה ולא בחסד. אין הבדל בינו לבין חבריו שסיימו קורס טיס למעט צבע עורו והגזענות שחווה על רקע זה. הפליאה הרבה על עצם האפשרות שצעיר ישראלי ממוצא אתיופי מסוגל לצלוח קורס יוקרתי של צה"ל, שאלפי ישראלים בהירי עור כבר צלחו, מלמדת על קיומן של דעות קדומות ותפיסת קומפטנטיות (יכולת) נמוכה ביחס ליוצאי אתיופיה בישראל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הכותרות לא פסחו על "הנווט האתיופי הראשון" ומערכת משומנת של יחצנות הוציאה את י' מכלל ישראל ומכלל חבריו שסיימו איתו את הקורס. למרבה הצער, רבים יישרו קו עם נרטיב ההצלה, גישת ה"תגידו תודה" והפליאה על רקע גזעני, שיוצאי אתיופיה נאבקים בהם מדי יום. אם החברה הישראלית בכלל וצה"ל בפרט מכירים ב-י' כאדם ככל האדם, מה כל כך מפליא במאה ה-21 באדם שמצליח לעבור קורס טיס?
ההתרגשות המדומה של מדינה שלמה על ההישג "המדהים" של אחד כזה, ופסטיבל החריגות שהתנהל סביבו, יש בהם כדי להסוות כישלון מהדהד של רשויות המדינה שהערימו ומערימות, במעשה ובמחדל, מכשולים מבוססי דעות קדומות וסטריאוטיפים בפני צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה.
ביחצנות המוגזמת הזו יש כדי לבטא עמדה מתנשאת וציפייה נמוכה של רבים ביחס ליוצאי אתיופיה. אנחנו - הורים ישראלים ממוצא אתיופי - חונכנו ומחנכים את הילדים שלנו למצוינות, למימוש יכולות ולעובדה שכולם אנשים רגילים המסוגלים להגשים כל יעד שיציבו לעצמם. ומה קורה כשהם מוכשרים וראויים למלא כל תפקיד? יש מי שמזכיר לנו שאנחנו חריגים, יוצאים מן הכלל, לא רגילים: ישראלים יוצאי אתיופיה, שלא כמו חבריהם לספסל הלימודים, לתנועת הנוער, לקורס טיס, וגם לא כמו שאר "האתיופים" בישראל. הם משהו מיוחד, יוצאים מן הכלל, אחרת לא היו מצליחים.
אני מעריכה את י' שהצליח לממש את כישוריו למרות הגזענות (שעל פי הפרסומים חווה על צבע עורו). הצלחה זו אינה מובנת מאליה במציאות הגזענית שאנחנו, בני הקהילה, חווים ונאבקים למגר. י' ומשפחתו מאוכזבים, בצדק, על שתייגו אותו כיוצא מן הכלל, כחריג. "אני לא מבינה מה עושים עניין. הוא בסך הכול עשה את מה שכולם עושים", תהתה אמו וציינה את הקושי שלו עם התיוג המאסיבי של "האתיופי הראשון" ועם הניסיון להפוך אותו לסמל של קהילה שלמה.
אם כבר פליאה מאירוע זה, היא צריכה להתבטא בשאלה מדוע לקח לצה"ל כל כך הרבה זמן לפתוח את כל התפקידים בצה"ל בפני יוצאי אתיופיה. ה"הישג" שכולם מתהדרים בו מלמד באותה נשימה על הכישלון המהדהד של המדינה ביצירת הזדמנויות שוות לילדים וילדות ממוצא אתיופי.
7 דקות (קשות) על השאלה מה זה להיות יוצא אתיופיה בישראל:
עו"ד שלומית ברהנו(צילום: גלעד קוולרצ'יק)
ביוני 1948 התפרסמה כתבה בעיתון מעריב ובה הובעה פליאה מסיפורו של החייל יעקב טלה, צעיר שעלה מאתיופיה לישראל, ומסוגל – ממש כמו יהודים בהירי עור אחרים בתפוצות - לקחת חלק במלחמת העצמאות. 70 שנה לאחר מכן, עדיין מתפלאים על חייל ממוצא אתיופי שהצליח לעבור בהצלחה קורס טיס בחיל האוויר הישראלי. לא הגיע הזמן להתקדם?
זה בסדר להעביר דיווח אינפורמטיבי שלפיו בין מסיימי קורס הטיס בחיל האוויר הישראלי נמנה לראשונה צעיר ממוצא אתיופי. ככה פשוט. אבל הפסטיבל והפליאה על עצם העובדה שאדם שחור מסוגל להטיס מטוס, להיות רופא, להיות שופט וכיו"ב, וכל זאת במאה ה-21, עשויה להוות, במבחן התוצאה, ביטוי גזעני.
תסמונת האתיופי הראשון שרבים סובלים ממנה עלולה לקבע דעות קדומות וסטריאוטיפים ביחס לישראלים יוצאי אתיופיה. אני קוראת לעשות מאמץ להבריא מתסמונת זו.
- עו"ד שלומית ברהנו היא מרצה ואקטיביסטית חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עו"ד שלומית ברהנו
צילום: גלעד קוולרצ'יק
מומלצים
