סרטן ריאה בשתי מערכות: כששני הוריי חלו במחלה

לפני כשנתיים אבא שלי התחיל לרדת במשקל ולהתלונן על עייפות כרונית קשה. לא הבנו מה מתרחש. אמא שלי רבה איתו שהוא לא אוכל מספיק, לא מתעמל מספיק ומעשן הרבה יותר מדי, אבל לא רצינו להאמין שמשהו קשה יותר מתרחש. יום רדף יום והירידה במשקל הפכה דרסטית, המראה של החגורות המכווצות את היקף המכנסיים התחיל להפחיד והלכנו לרופא המשפחה שלנו. 

על אף שהופיע אצלו שאבי מעשן כבר 40 שנה ושהוא עובד במוסך ונחשף לחומרים מזיקים שונים ולפיח, ועל אף שאבי כבר "זכה" במחלת ריאות אחת כתוצאה מהעישון,COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית) אף אחד לא מיהר לשלוח אותו לצילום ריאות – בדיעבד, הבדיקה החשובה ביותר עבורנו באותו הזמן.

הוא היה בן 62 והחל להתלונן על כאבים עצומים בגב התחתון מלווים בהקרנות לרגל, שלימים התגלו כגרורה. אני זוכר את התמונות של אבא לא מסוגל לעמוד לרגע - אפילו לא ב''קידוש' בליל שישי, שכוב על הספה, רזה ובכאבי תופת ואותנו כל כך רוצים להאמין שזה רק גב שנתפס, בטח לא סרטן, בטח לא בבית שלנו.

אבי אושפז לבדיקות נוספות ואז הגיע הרגע ממנו חששנו יותר מהכל – תוצאות בדיקת ה- pet ct. החזקתי את התוצאות בידיי כאילו הן תיבת פנדורה. התחלתי לקרוא ולא הבנתי מילה – היום אני הוא זה שמספיקה לו דקה לעבור על כל מסמך רפואי של הוריי או של חברים המתמודדים עם המחלה, במסגרת התנדבותי בעמותה הישראלית לסרטן ריאה כדי להבין הכל.

ישבנו בחדר של הרופא והנה הגיע הרגע: "לאבא יש סרטן". שתקתי. הוא ביקש ממנו להרים את היד ונגע לו בצלע – אבא צרח. שלוש דקות אחרי כבר הגיע הרופא המנתח לחדר והמשחק שכל כך לא רצינו להשתתף בו – התחיל.

אני ואבי. החיים השתמו מהקצה אל הקצה עם גילוי הסרטן

"זה קטסטרופלי ותתפללו לטוב", אמר הרופא המנתח בתום הביופסיה. ברגע הזה הבנתי שהחיים שלנו הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה. אבא שלי מפרנס יחיד במשך 40 שנה, אמא שלי עקרת בית והתחושה הייתה שברק פגע בנו.

באותם ימים נחשפתי לראשונה לפועלה של שני שילה, מנכ"לית העמותה וביחד עם יוסי רובינשטיין, שמתמודד עם המחלה ומקדיש זמן רב לסיוע לכל פונה, כבר התחלתי למלא את המחברת במטלות שעליי לעשות ובבדיקות שעלינו לעבור – עברנו לנוהל מלחמה.

הגענו לפרופ' ניר פלד, עם התיק של אבא ולראשונה באותה התקופה יצאנו מעודדים מרופא. הגענו כמו בלון שאין בו אוויר והנה הוא ממלא אותך מחדש בכוחות ובאופטימיות, קושר את הבלון ושולח החוצה בחזרה לעולם.

הוא הסביר לנו שזה לא הסוף, ושיש מה לעשות כך יצאנו לדרך, אך הטיפול הכימותרפי הראשון שקיבל אבי לא צלח. אמא שלי במקביל עשתה כל דבר אפשרי, גם אם לא ממש רציונלי, כדי להקל עליו באותם ימים קשים. בבוקר: לימון עם סודה לשתייה, בצהריים: לשתות שרביטן מצוי שה"סגולה" היחידה שלו היא טעם מר ובערב: חומר מיוחד שרוקחת אישה מכפר בצפון שלדבריה הצילה הרבה חולי סרטן.

אם היו אומרים לנו לנסות לרקוח שן של דרקון עם שערה של אנטילופה היינו מנסים גם אותה. בינתיים, המצב של אבא המשיך להידרדר פיזית. שלושה חודשים לפני כן הוא עוד שכב מתחת לרכבים והחליף אלטרנטורים ולפתע פתאום הוא שבר כלי.

אבא החל בטיפול אימונותרפי, טיפול שמעורר את מערכת החיסון לזהות ולתקוף גידולים סרטניים. לאט לאט החל שיפור פיזי אצלו וגם בבדיקות ההדמיה התחילו לראות מגמה חיובית.

שיפור נראה לעין מטיפול לטיפול(צילום: shutterstock)

בדיקת pet ct השנייה הותירה אותנו המומים - המחלה כמעט נעלמה מכל הגוף. היום אנחנו עוברים יום ביומו, המחלה של אבא קיימת אבל די יציבה. מדי פעם צץ משהו חדש והיד נותרת כל הזמן על הדופק.

הרופאה שמטפלת באבא אמרה לי לא פעם – שאבא שלי איתנו בזכות אמא שלי. אפילו לו היא אמרה – אם אשתך לא הייתה כבר היית מוותר. אמא שלי באמת גיבורת על. זה מה שאני רוצה להגיד עליה. גם אם בלילה היא מילאה את הכרית בבכי היא לא נתנה לאבא שלי להרגיש חולה לרגע אחד ולא הרימה ידיים.

הברק דווקא כן מכה פעמיים

אז לרגע קיווינו שחזרנו לאיזושהי שגרה למרות המחלה. אבא חזר לעבוד קצת והימים החלו לקבל גוון שפוי יותר. באחד הביקורים שלי אצל הוריי ראיתי שהציפורניים של אמא שלי נראות קצת מוזר. נזכרתי ששמעתי בקבוצה על תופעה שקשורה לציפורניים בקרב חולי סרטן ריאה, שנקראת "קלאבינג" וכששאלתי אותה היא אמרה שהצורה של הציפורן שלה תמיד היתה קצת "נשרית".

ניסיתי לשכנע את עצמי להירגע קצת – בכל זאת, המחלה הזו מביאה עמה המון חרדות וחייבים לעשות הכל כדי לא לתת לפחד לנהל אותך. הרגעתי את עצמי: 'מה הסיכוי שאנחנו ניפול פעמיים בסטטיסטיקה?!'. כשהשבועות חלפו אימא כבר החלה להתקשות בנשימה ולסבול מכאבים בכתף. אחותה התעקשה שהיא תיגש לרופא המשפחה שפטר זאת בטענה שכל התופעות נובעות מהחרדה לאבא.

לבסוף, הוא נעתר לבקשתה לעבור בדיקת סי טי ריאות - בכל זאת, גם היא עישנה רוב חייה. יום לפני יום הולדתי ושבועיים לפני החתונה של אחי, ישבתי איתה בסלון וליטפתי לה את היד. שמתי לב שהיא מכופפת את האצבעות ואז ה"קלאבינג", היה ברור כשמש – אצבעות נפוחות, אדומות ומבנה ציפורניים מאוד מוזר.

הציפורניים בצורת קלאבינג

התחננתי אליה שבמקום לחגוג לי למחרת יומולדת במסעדה נלך על הבוקר לרופא – אז רק התוודעתי לכך שהיא כבר עברה בדיקת  ct שבועיים קודם וטרם קיבלה את התוצאות. היא מצידה ניסתה להתווכח אבל ראתה שהפעם אני לא מתכוון לוותר! ואני? לא ישנתי כל הלילה - ידעתי שזה זה.

הגענו לרופא בלי תור, 'לא ראיתי בעיניים', נכנסתי אליו לחדר וביקשתי שיישב, הוא הופתע לגלות להב הרבה יותר אסרטיבי וחמור סבר מהנער החייכן שהכיר כל חייו. ביקשתי שימצא את ה-ct שאמא עברה, ולרגע, אמא שלי, הלביאה המגוננת על כולנו נראתה לי כמו ילדה קטנה ואני הייתי על תקן המבוגר האחראי.

קראנו במקביל את התוצאות, הרופא ואני, הסתכלנו אחד על השני – ואימא מביטה בשנינו - קלטנו מה קורה ובלי מילים הבנו שחייבים לבשר את זה בעדינות. "יש פה איזו הצללה בצילום", אמרתי, "כנראה שזה בגלל שאת מעשנת", ואני כבר רואה לבד בדף הפענוח שיש פה חשד לתהליך גידולי ומרגיש שעוד שנייה אני מתעלף. הרופא החוויר לגמרי ואני הייתי חד ותובעני יותר מאי פעם – דרשתי שיוציא לי הפניות ל-MRI מוח, pet ct תור לניקור ריאה תחת סי.טי ובתוך שבוע וחצי היינו כבר עם פתולוגיה בדרך לניתוח.

כשיצאנו מהרופא הסתכלנו זה על זו והיא פרצה בבכי. החלטנו לחכות שבוע וחצי ולא לספר לאף אחד מבני המשפחה עד לאחר החתונה של אחי. היחידה שהתקשרתי אליה הייתה הרופאה של אבא, ד"ר נוגה קורמן, רופאה שהיא לא פחות ממלאך עבורנו. "את מוכנה?", שאלתי אותה, "למה?", היא ענתה, "יש לנו מערכה שנייה במלחמה. הפעם זו אימא".

מלחמה בשתי מערכות. טיפול בסרטן ריאה(צילום: shutterstock)

שלחתי לה בוואטסאפ את התוצאות והיא השתתקה. אמרה שזה לא נראה טוב. היא אמרה שהיא כל כך מצטערת, אבל באותה נשימה הזכירה לי ש"אמא שלך גיבורה והיא תצא מזה". בשביל להיות קרובים לטיפולים נדחסו כולם והתגוררו בדירת החדר וחצי הקטנה שלי בפתח תקווה. אימא שלי שעוברת טיפולי כימו והקרנות קשות, אחותה שנחלצה לעזרתנו, אבא שלי שמרגיש רע ואני - ישן על הספה.

בחתונה של אחי רקדנו, צחקנו והדחקנו הכל ובדרך חזרה הביתה התפרקתי. צרחתי את נשמתי וכעסתי על כל העולם. אימא אובחנה בשלב 3 עם גידול בריאה ימין ובמיצר. היא עברה בדיקת pet ct ומשם המשכנו לפרופ' פלד. הפעם עם שני חולים לקליניקה.

אי אפשר לתאר את התחושה לשבת מול רופא כשמדברים איך להציל גם את אימא וגם את אבא. שום תסריט ולו הדמיוני ביותר שקיים בעולם לא יכול היה לנבא את זה. לאחר הטיפולים הקשים הוצע לאמא שלי לקבל טיפול שעדיין לא בסל, ומיועד לחולים בשלב 3 של המחלה.

וכך, גם אימא התחילה לקבל "אימפינזי", טיפול אימונותרפי, ובחצי שנה האחרונה האימא האהובה שלי פשוט חזרה אליי. המצב השתפר פלאים ובבדיקות המעקב רואים שהיא מרגישה טוב. גם העובדה שהיא ממשיכה לבשל לנו באהבה וללא הפסקה העידה שהיא מתאוששת.

לעקור מהשורש את הרגלי העישון(צילום: shutterstock)

אסור לנו כחברה להותיר אותם לגורלם בצד הדרך

השנתיים האחרונות ביגרו אותי בצורה שלא ניתן להסביר. התפכחתי והשתנתי – הבנתי מה אני רוצה בחיים שלי ומה לא, הרחקתי אנשים שלא עשו לי טוב וכן, נו, גם הפסקתי בעצמי לעשן. כששואלים אותי מה עבר עליי באותה התקופה אני אומר שגיליתי את הסרטן עם אבא בגיל 26.5 והיום אני בן 36.5... היום, אני מתנדב בעמותה ופעיל בקבוצת "חברים לנשימה" של העמותה והאמת - אני רק בן 28.

את נזקי העישון אני רואה מול עיניי אבל גם יודע שלאף אחד לא מגיע למות מסרטן ריאה. בשנים האחרונות אני חלק ממאבק העמותה להכללת בדיקת סקר לאיתור מוקדם של המחלה. איתור המחלה בשלב מוקדם באמצעות בדיקת "סי.טי נמוך עוצמה", יכול להפוך את הסטטיסטיקה העגומה של המחלה על פיה.

לאבחן סרטן ריאה בשלב מוקדם משמעותו להגדיל את הסיכוי להירפא ולהציל מאות חולים בשנה. מנקודת המבט שלי תחושת ההחמצה שבדיקה שכזו יכלה לאתר אצל הוריי את המחלה בשלב מוקדם אינה מפסיקה לנקר.

אני יודע כמה חשוב לעשות הכל כדי לעקור משורש את הרגלי העישון. עד שזה יקרה, ובשביל המון ילדים של הורים מעשנים שהתמכרו לניקוטין אסור כחברה שנותיר אותם לגורלם בצד הדרך.