ביקורת סרט - "הולמס & ווטסון": הסרט הגרוע של השנה, אולי של העשור
יש מעל ל-200 עיבודים קולנועיים לשרלוק הולמס. לא צריך לצפות בכולם כדי להגיד שמדובר בגרוע שבהם. הקומדיה בכיכובם של ויל פארל וג'ון סי. ריילי היא קטסטרופה עצלנית ומטומטמת
בכל סרט, גם אם הוא איום ונורא, יש סיכוי שתהיה החלטה מוצלחת אחת. במקרה של "הולמס & ווטסון" (Holmes & Watson), פרודיית שרלוק הולמס בכיכובם של ויל פארל וג'ון סי. ריילי, ההחלטה המוצלחת הייתה להוציא את הסרט בסוף השבוע האחרון של השנה האזרחית. כל מבקרי הקולנוע כבר פרסמו את רשימות סיכום השנה, והדבר אפשר ל"הולמס ווטסון" לחמוק מזכייה וודאית בתואר "הסרט הגרוע של השנה". מי יודע, לו היו דוחים את ההפצה בעוד שנה, לסוף השבוע האחרון של דצמבר 2019, אולי הוא היה חומק מתואר "הסרט הגרוע של העשור".
מצפייה בטריילר קשה לנחש עד כמה "הולמס & ווטסון" עומד להיות נורא. שתי הדקות של הטריילר יכלו להיות סגמנט קצר ולא רע עבור תוכנית המערכונים SNL. אבל כששוטים קצרצרים הופכים לסצנות באורך מלא, והסצנות מצטרפות ל-90 דקות ארוכות מנשוא, זה נחווה אחרת לגמרי. הצופים בהקרנות המבחן קטלו אותו, חברת סוני דחתה שלוש פעמים את תאריך ההפצה וניסתה למכור אותו לנטפליקס (שזכתה למוניטין של "קונה כל מה שזז") – אך גם השרתים של חברת הענק לא יכלו לבלוע את הדבר זה.
לויל פארל היו לא מעט קומדיות ראויות, כמה מהן בשותפות עם ג'ון סי. ריילי ("לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי", "אחים חורגים"). לריילי עצמו יש כמעט 30 שנות קריירה, הכוללת סרטי ארט האוס (בכללם שלושה סרטים של פול תומס אנדרסון) וקולנוע מסחרי. עד כה הייתה לו שנה מוצלחת במיוחד: דיבוב הגיבור בסרט האנימציה המצוין "ראלף שובר את האינטרנט", תפקיד מרשים במערבון יוצא הדופן של ז'אק אודיאר "האחים סיסטרז", וגילום דמותו של הקומיקאי עב הבשר אוליבר הארדי (מ"השמן והרזה") בקומדיה "Stan & Ollie" שטרם יצאה בישראל, תפקיד שעליו הוא מועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן בקומדיה. כל זה כדי לומר שגם עם ציון 6% באתר "עגבניות רקובות" ו-24 במטאקריטיק, נכנסתי לאולם הקולנוע עם שביב תקווה שמהר מאוד התפוגג.
מעבר להידרדרות הניכרת ביכולות הקומיות של ויל פארל וברמת הפרויקטים אותם הוא מוביל ("נראה אותך אסיר", "גבר גבר"), השותף העיקרי בפשע הוא איתן כהן. אם אי פעם היה דמיון אומלל בשמות של אנשים הרי שהוא בין אית'ן כהן (Ethan Coen) – במאי-תסריטאי וחצי מהצמד הגאוני שניפק כמה מהסרטים הגדולים של העשורים האחרונים, ו-איתן כהן (Etan Cohen) התסריטאי של "גברים בשחור 3", תסריטאי-שותף ב"רעם טרופי" ו"מדגסקר 2", והבמאי של פיצ'ר ירוד אחד - "נראה אותך אסיר" שגם בו, כאמור, כיכב פארל. בערך כמו ההבדל בין השחקן ג'ון ויין לרוצח הסדרתי ג'ון ויין גייסי.
עוד ביקורות קולנוע ב-ynet:
דמותו של שרלוק הולמס היא שיאנית ספר גינס למספר השחקנים (מעל 70) והסרטים (מעל 200) שגילמו את דמותה בקולנוע (וזה בלי טלוויזיה, רדיו, אנימציה, משחקי מחשב או ספרים שהמשיכו את עלילות הדמות). היא זכתה לכל צורה אפשרית של גילום – בדרמה, בסרט פעולה, בקומדיה או בסאטירה. בסגנון תיאטרלי, ריאליסטי, או של אטרקציות בלוקבסטריות. אומנם לא צפיתי בכל גרסה ועיבוד לדמות (וספק אם מישהו אי פעם יוכל) אבל אני מתקשה להאמין שימצא סרט אחר מלבד "הולמס & ווטסון" בתחתית הרשימה.
פארל הוא מי שנושא את השם המהולל, וריילי הוא ווטסון. יש אלמנטים שאמורים להיות קשורים לשדה התרבותי העשיר של הדמות: שמות של דמויות משנה, פרטי לבוש והתנהגות. מהפרטים המספקים בסיס לבדיחות קלות מדי בספריו של ארתור קונן דוייל (הכינור, הקוקאין) ועד הכיסוחים המחושבים וויזואלית בסרטי הולמס של גאי ריצ'י.
על הכול שורה רוח שטות מכוונת – המבטאים הבריטים איומים במכוון, השחזור ההיסטורי הוא פלטפורמה לדחקות הרומזות להווה (סלפי עם מצלמת חצובה מגושמת של המאה ה- 19, תרבוש עם הכיתוב MAKE ENGLAND GREAT AGAIN), בדיחות השתנה במכנסים ואוננות, ועולם בדיוני נטול חוקים יציבים – כאילו מדובר בסרט מצויר (אבל לא בקטע צ'אק-ג'ונס-טוב, אלא בפרודיות רעות בהשראת האחים צוקר). התחושה העיקרית היא שזה סרט מאולתר - לא רק במשחק אלא גם בתסריט ובעשייה, מחופף, עצל, צפוי מראש ומזמין את הקהל להיות מטומטם כמותו.
העלילה עוסקת בניסיונם של הולמס ו-ווטסון למנוע את רציחתה של המלכה ויקטוריה (פאם פאריס) כחלק ממזימותיו של אויבו הנצחי של הולמס – פרופסור מוריארטי (רייף פיינס). השניים חיים בגרסת הסרט בבית ברחוב בייקר 221ב', עם המשרתת הנימפומנית רוז הדסון (קלי מקדונלד), המארחת בחדר השינה שלה דמויות מתחום האמנות, מדע ותרבות פופולרית שאמורות להיות מוכרות אפילו לנבערים שבצופים. עוד בדיחה.
במערת היחסים המוצגת הולמס אידיוט, ווטסון הוא מעריץ מושבע של האידיוט, והמלכה ויקטוריה סומכת במידה אבסורדית על יכולותיו של הבלש. במהלך רצף הסצנות נזרקות פנימה דמויות משנה – רופאה אמריקנית בשם ד"ר גרייס הארט (רבקה הול) והאסיסטנטית המוזרה שלה מיליסנט (לורן לפקוס – שהגיע לה סרט מוצלח יותר). הן מוצבות כמושאי אהבה פוטנציאליים לשני הגיבורים. פה ושם יש רגעים שהיו יכולים להצחיק: סיקוונס שבו הסרט הופך למיוזיקל (במילים של גלן סלאטר ובמוסיקה של אלן מנקן – שעבדו יחד על "מרד החיות" של דיסני) או סצנה של שיחה טלפתית בין הולמס ואחיו הגאון ממנו מייקרופט (יו לורי). אבל בגלל ששאר הסרט הוא כה ירוד, גם זה לא משפר את החוויה הכוללת.
