למה הם שונאים אותנו
באיראן תיעבו את ישראל גם כשקיבלנו נפט מהשאה והשב"כ אימן את הסאוואק. עכשיו השנאה הזו מגובה בנסראללה, סוריה ו-100 אלף רקטות. מתקפה על אתרי הגרעין יכולה לעלות שוב על הפרק בתוך 5 שנים
השאה מוחמד רזא פהלווי ישב אֵיתן ב"כס הטווס" כשהגעתי לארצו באוקטובר 1968 במטוס מלא פרות. היחסים בין ירושלים לטהרן היו אז בשיאם, והפרות המבכירות, חברותיי לטיסה הישירה מישראל, נועדו להמליט עגלים שישביחו את עדרי הבקר הפרסי דל הבשר ודל החלב. המוניטין העולמי של החקלאות הישראלית היה באותם הימים בשיאו, והשאה האמין שבעזרתנו יוכל להגשים את חלומו השאפתני על איראן מתקדמת ומודרנית, כזו המספקת את כל צרכיה בעצמה, ולא רק קונה אותם ברווחי הנפט כמו שכנותיה הערביות.
זה היה רק קצה הקרחון של הרומן הפרסי-ישראלי, החלק שהיה גלוי לתקשורת העולמית. היחסים האסטרטגיים-ביטחוניים, שהיו היסוד העיקרי של הקשרים בין המונרכיה המוסלמית-שיעית למדינה היהודית הצעירה, נותרו חשאיים. הקשרים הללו היו הביטוי המובהק ביותר ל"אסטרטגיית המעגל השלישי" שהגה והתחיל ליישם ראש הממשלה דוד בן גוריון. על פי האסטרטגיה הזו מדינת ישראל צריכה להשתמש בכל מה שיש לה להציע כדי לטפח קשרים אמיצים עם מדינות מזרח תיכוניות שאין לנו גבול משותף איתן אך יש לנו עמן אינטרסים ואויבים משותפים. איראן הייתה הראשונה ב"מעגל השלישי" שנענתה לחיזורינו.
בן גוריון אמנם כבר לא היה אז ראש הממשלה, אולם באותה העת, שנה אחרי מלחמת ששת הימים ו-20 שנה אחרי מלחמת השחרור, נחשבה ישראל בעולם למיני-מעצמה, ילד פלא צבאי שלא ניתן להביסו. רזא פהלווי המגלומן רצה ללמוד מאתנו ולהיעזר בנו בשאיפתו להחזיר לגדולתה את האימפריה הפרסית. לא פחות מכך הוא האמין שאנו יכולים לעזור לו לשמור על שרידות משטרו. צבא איראן, ה"ארטש", היה עתיר אנשים ועמדו לרשותו מערכות נשק מודרניות שהשאה קנה מארה"ב (טייסים ישראלים אף התאמנו בהטסת מטוסי פנטום באיראן), אבל הצבא האיראני כמערכת מבצעית לא היה יעיל ולכן יכולותיו היו חלולות. השאה קיווה שהמומחים הצבאיים הישראלים יתקנו זאת. בתמורה היה מוכן לתת נפט, כסף ושיתוף פעולה ביטחוני, שבאמצעותו מימנה ישראל פרויקטים ביטחוניים.
יתרה מזאת. השאה ניסה להחליש את כוחו של צבא עיראק, שנחשב אז לנדבך מרכזי ב"חזית המזרחית" נגד ישראל. זה מה שהביא גם אותי לאיראן. נשק ישראלי, ברובו קל, זרם דרך נתיבים הרריים משטחה של איראן היישר ללוחמי הפשמרגה הכורדית של מולה מוסטפה ברזאני, בהרי צפון עיראק. את כניסתם לעיראק ויציאתם ממנה עשו אנשי המוסד, כולל ראשי הארגון, דרך איראן, כאילו הייתה זו חצרם האחורית, ובמחנות אימונים באיראן לימדו קצינים ישראלים את הפשמרגה להשתמש בנשק ובשיטות לוחמה מודרניות.
השאה לא התאכזב. את הטילים הבליסטיים שדווח כי ביקש מאתנו הוא אמנם לא קיבל, אך ישראל נתנה לו הרבה דברים אחרים, כולל ייעוץ של אנשי שב"כ, שסייעו לו לייעל את עבודתו של שירות ביטחון הפנים האכזרי שלו, ה"סאוואק". היועצים הישראלים לא היו מעורבים בשום צורה בשיטות העינויים והחקירות שהפעיל רזא פהלווי נגד מתנגדי המשטר הלאומנים ונגד אנשי הדת, אבל אנשי האופוזיציה למשטר אז – מי שהפכו לבכירי המשטר הנוכחי באיראן – האמינו שהישראלים אשמים לפחות בחלק מהזוועות שהם חוו על בשרם, והם לא שכחו זאת. את פירות הבאושים של הפייק ניוז שהופץ אז בבבזארים הפרסיים על ישראלים שעזרו לְענות אנשי אופוזיציה איראנים – אנחנו אוכלים עד היום בלבנון, בסוריה, בעזה ואפילו בארגנטינה הרחוקה.
ג'יהאד של דם ואש
חשוב להבין שהשנאה לשאה בעם האיראני הייתה עצומה ובערה כמעט בקרב כל שכבות העם – כשהחריגים היחידים הם המְאִיּוֹן העליון והצבא, שנהנו במישרין משלטונו המושחת. אפילו חילונים, אנשי המעמד הבינוני, ראו בשאה, די בצדק, בובה אמריקנית שמשרתת אינטרסים ותרבות זרים. זה פגע בגאוותם הלאומית והם סלדו ממנו מפני שלדעתם ניסה להכריח אותם להיות כמותו. מכאן אפשר להבין מדוע הקשרים ההדוקים והאינטימיים שהיו בין ישראל לשאה הם אחת הסיבות העיקריות לשנאה התהומית שרוחשים לישראל ממסד האייתוללות ואנשי משמרות המהפכה מאז ועד עצם הימים האלה.
מניע חשוב אחר לשנאה לישראל הוא המניע הדתי. קנאי הדת של הזרם השיעי האיראני ("התריסרי"), כמו קנאי הזרם הסלפי-סוני (שאליו משתייכים אל-קאעידה ודאעש), מאמינים שעצם נוכחותה של מדינה יהודית ריבונית על מה שהם מחשיבים כאדמה מוסלמית היא טומאה שצריך לטהר אותה בג'יהאד של דם ואש – שלא לדבר על מדינה יהודית המעיזה לשלוט במוסלמים, במקרה זה הפלסטינים. לכן כשסיפרתי שאני מתכוון לטייל ברחבי איראן הזהירו אותי השגריר מאיר עזרי והנספח הצבאי יעקב נמרודי שאצניע מאוד את זהותי הישראלית, ושחס וחלילה לא אסע לעיר קום – "הבני-ברק של השיעה" באיראן ומושבם של מוסדות הדת והאייתוללות החשובים. "שם עלולים לשחוט אותך בלי להניד עפעף אם ידעו שאתה ישראלי", אמרו לי בשיאו של ירח הדבש בין ירושלים לטהרן.
נכון, האיכרים האיראנים שנהנו מהסיוע הישראלי היעיל היו אסירי תודה למדריכים החקלאיים ולמנהלי החוות הישראלים, וגם אנשי המקצוע שעזרו להקים מערכות השקיה וניקוז בצפון איראן, ליד הים הכספי, זכו להערכה רבה מבני המקום. אבל ההמון היה עוין כבר אז. אנשי הקהילה הישראלית הלא קטנה שהייתה בטהרן ובמקומות אחרים סיפרו לי המומים על הקריאות האנטישמיות וההתפרצות של להט דתי אלים שחוו כחצי שנה קודם לכן בטהרן במשחק הכדורגל בין נבחרות איראן וישראל. שוטרי השאה נאלצו לעמול קשה כדי לחלץ את הישראלים מהזעם הקדוש.
שטן גדול, שטן קטן
סיבה מרכזית נוספת לאיבה שרוחש המשטר הנוכחי לישראל היא היותנו בעלי ברית של ארה"ב. האיראנים חדורי התודעה והגאווה הלאומית והתרבותית אינם שוכחים איך השתלטו המעצמות על איראן במלחמת העולם השנייה ואיך ב-1953 הפילו שירותי הביון האמריקניים והבריטיים את שלטונו של ראש הממשלה האיראני מוסאדק, שנבחר כחוק וניסה להלאים את תעשיית הנפט. במקום מוסאדק שבו והעלו ה-CIA וה-MI6 לשלטון את השאה, וכל זאת רק כדי שימשיך לספק להם נפט בזול.
ארה"ב גם מייצגת בעיני האייתוללות תרבות יהירה ונפסדת מבחינה מוסרית, תרבות מתירנית המנוגדת לכל מה שמוסלמי טוב מאמין בו. לכן כשחומייני הנהיג את המהפכה האיסלאמית ב-1979 הוגדרה ארה"ב על-ידי אנשיו "השטן הגדול" ואנחנו זכינו לתואר "השטן הקטן". נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, שזעם על המהפכנים האיראנים שהחזיקו ב-54 דיפלומטים אמריקנים כבני ערובה, העניק לנו פרס ניחומים: חיל האוויר של ישראל זכה בעשרות מטוסי F-16 שהשאה שילם עבורם במיטב כספו ושנועדו במקור לחיל האוויר האיראני.
גם כיום נחשבת ישראל בעיני האייתוללות וקציני משמרות המהפכה למוצב קדמי של האימפריאליזם המערבי בכלל ושל ארה"ב בפרט. בעיני טהרן, ישראל היא מכשול בדרכה של איראן להגמוניה במזרח התיכון. איראן חותרת להיות המעצמה האזורית הדומיננטית כדי לחזק את ביטחונה הלאומי, מפני שהאייתוללות רוצים לשקם את כבודו ומעמדו של הזרם השיעי באיסלאם ושואפים שאיראן תהיה הגורם שיכתיב ליצרניות האנרגיה הערביות את מדיניות ההפקה של הנפט והגז בשוק העולמי ואת מחיריהם. האינטרס של איראן הוא שמחירה של חבית נפט יעמוד על 80 דולר לפחות, ואילו כיום המחיר הוא 60-40 דולר לחבית.
החרדה הביטחונית שמטרידה את מנוחתם של האיראנים נובעת בעיקר מהטראומה של מלחמת איראן-עיראק. כשסדאם חוסיין פלש לאיראן ב-1980 גרמה החולשה הצבאית הקונבנציונלית שהפגינו האיראנים לאובדן של דור שלם של צעירים, מאות אלפי אנשים, ולתבוסה משפילה. לכן איראן מנסה גם היום להרחיק מעצמה את האיומים באמצעות "התחככות" עם אויביה, כולל ישראל, רחוק מגבולותיה ובאמצעות שליחים (חיזבאללה ומיליציות שיעיות).
אבל בכך לא די. איראן רוצה להרתיע לא רק את מדינות האזור אלא גם את המעצמות העולמיות הנותנות להן חסות. כדי להשיג מעמד כזה היא מפתחת נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח שיעשו את משטר האייתוללות חסין מפני איומים חיצוניים, ויאפשרו לו לאיים לא רק על מדינות האזור אלא גם על המעצמות, בדיוק כמו צפון קוריאה. המלחמה נגד ישראל לא רק מסלקת מדרכם של האיראנים יריב אסטרטגי אזורי חשוב, אלא גם מעניקה לגיטימציה לתביעותיה של איראן השיעית להגמוניה אזורית ברחוב הערבי-סוני.
חיזבאללה תחילה
במלחמתה בישראל מנסה טהרן להשיג חמישה יעדים:
1. פיתוח נשק גרעיני וטילים לטווח בינוני, שיאפשרו לה לשגר ראשי קרב גרעיניים לכל שטחה של ישראל, וכן לעבר הגורמים הנותנים לה חסות – כלומר אירופה ובסיסי ארה"ב שם ובמזרח התיכון.
2. חיזוק כוחו ההתקפי של חיזבאללה, כך שישמש גם כזרוע הארוכה של טהרן במקרה שישראל תתקוף את מתקני הגרעין והטילים באיראן.
3. התבססות צבאית בסוריה ובעיראק כדי ליצור נגד ישראל חזית נוספת נוסח לבנון.
4. הקמת מסדרון יבשתי מאיראן לסוריה וללבנון.
5. סיוע מכל הסוגים למנגנוני הטרור והגרילה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כדי להחליש את ישראל במלחמת התשה עד שהחברה בה תקרוס.
בטווח הקצר האיום האיראני המסוכן ביותר נשקף לישראל מחיזבאללה בלבנון. המרכיב הראשי של איום זה הוא ארסנל הטילים והרקטות – בעיקר לנוכח המאמץ של קאסם סולימאני, מפקד "כוח קודס" של משמרות המהפכה, לעשותו למדויק. מרכיב נוסף הוא ההכנות שעושה חיזבאללה להשתלט באמצעות "כוח רדוואן" ומיליציות שיעיות על יישובים צמודי גבול בישראל ועל רצועה בגליל שצמודה לגבול הצפון ושרוחבה כמה קילומטרים, מראש הנקרה במערב ועד מורדות הר דב במזרח.
המיליציות שבהן מקווה איראן להשתמש לפעולת חדירה כזו משרתות גם את החתירה האיראנית ל"שיעיזציה" של סוריה. לבנון היא הדגם האידיאלי לייצוא המהפכה, אבל בסוריה השיעים הם מיעוט ולכן האיראנים יזמו בעזרת משטר אסד שינוי דרסטי בזהות האוכלוסייה. השלטון מוֹנע את חזרתם של שישה מיליון פליטים סונים למקומות מגוריהם, ואת מקומם תופסים אנשי המיליציות השיעיות ושיעים אחרים שהאיראנים מביאים ומשכנים באדמות שקנו. הצבא הסורי החדש משתתף גם הוא במאמץ ומגייס כעת בעיקר עלווים ושיעים, וכך גם המיליציות התומכות במשטר.
באמצעות המסדרון היבשתי תוכל איראן לתת גיבוי ותגבור מבצעי, לוגיסטי ומודיעיני בשתי החזיתות הפועלות מטעמה בלבנון ובסוריה. התבססות איראנית בסוריה עלולה להקשות על ישראל לגייס מילואים, תחייב את צה"ל בשעת מלחמה בצפון לפצל בין סוריה ללבנון את המאמצים ההתקפיים, האוויריים, היבשתיים והימיים שלו, ותעמיד בסכנה נוספת את העורף. עובדה זו עלולה להאריך את מספר הימים או השבועות שבהם ייאלץ העורף הישראלי לספוג את מלוא העוצמה של מתקפות טילים ומל"טים ושל התקפות על יישובים הסמוכים לגבול משטח לבנון וברמת הגולן. אפשר להעריך שגם האבדות של צה"ל יהיו קשות יותר. מאידך צריך לציין שהתבססות איראנית בשטח סוריה מקילה על צה"ל לפגוע מבצעית – ובצורה כואבת – באינטרסים איראניים ולנטרל אותם.
המערכה שבין המלחמות
בטווח הארוך האיום המסוכן ביותר הנשקף מאיראן הוא האפשרות שיעלה בידה לפתח, לייצר ולהכניס לשימוש מבצעי נשק גרעיני ולהרכיב אותו על טילים אסטרטגיים ארוכי טווח, שיאפשרו לה לאיים ישירות משטחה על קיומה של מדינת ישראל. איום אסטרטגי נוסף, שמתממש במידה מסוימת כבר עכשיו, הוא נוכחות המורדים החות'ים התימנים, הנאמנים לאיראן, בקרבת מצרי באב אל-מנדב. נוכחות זו מאפשרת לאיראן לאיים על השיט ועל הסחר הימי בין האוקיינוס ההודי (אסיה ומזרח אפריקה) לבין הים התיכון (אירופה וטורקיה) והים האדום (סעודיה, ישראל, מצרים וירדן).
מכל הסיבות הללו אימצה מדינת ישראל מדיניות בינלאומית ואסטרטגיה צבאית שאלה מטרותיהן:
1. למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני וטילים בליסטיים ארוכי טווח לשיגורו. המאמץ הזה נעשה בסיוע ממשל טראמפ, וכפי שדווח בעבר – גם באמצעות לחץ מדיני ותודעתי בלתי פוסק בזירה הבינלאומית ובאמצעות לוחמת מודיעין וסייבר. אם הלחץ הזה לא יישא פרי, סביר להניח שהאופציה הצבאית תעלה מחדש על השולחן בעוד כחמש עד שבע שנים.
2. למנוע התבססות איראנית בסוריה ופתיחת חזית נוספת נגד ישראל. המכשיר העיקרי שיש בידי צה"ל וקהילת המודיעין למימוש היעד האסטרטגי הזה הוא המב"מ – "המערכה שבין המלחמות", כלומר לחימה נקודתית בעצימות ובחתימה נמוכות, לרוב בחשאי ותוך שמירת עמימות כדי שלא להיגרר למלחמה של ממש. מטרות המב"מ הן למנוע מלחמה שתפרוץ אם האיראנים ושלוחיהם יגיעו למסקנה שהם מוכנים לה; לשבש התעצמות של איראן וחיזבאללה סמוך לגבולנו, התעצמות על-ידי השגת נשק איכותי או אסטרטגי; ולהרתיע את האיראנים ושלוחיהם באמצעות המחשה עד כמה הם "שקופים" מודיעינית ובאמצעות העברת המסר שאם בכל זאת תיפתח מלחמה – לישראל יהיה קל יותר לנצח בה והיא תשלם מחיר קטן יותר באבדות בנפש ובנזק חומרי.
ישראל ניהלה סוג של מב"מ כבר לפני 10 שנים, אבל המב"מ במאפייניו הנוכחיים הופעל ביוזמת הרמטכ"ל גדי איזנקוט בראשית 2017, אז חלה התפנית המשמעותית במניעת ההתבססות האיראנית ובסיכול המאמץ לשפר את דיוק הטילים. באמצע 2017 הביא הרמטכ"ל לקבינט את התוכנית לסיכול ההתבססות האיראנית בסוריה, ומאז בוצעו מאות תקיפות אוויריות ואחרות. היעד של קאסם סולימאני היה להגיע למצב שבו יש בסוריה 100 אלף לוחמים ותומכי לחימה, ומאז שצה"ל התחיל לפעול נגדם באמצע 2017 צומצם המספר הזה ב-40-30%. מאות אתרים ויעדים צבאיים של האיראנים בסוריה נפגעו. אייזנקוט החליט על מדיניות שבמסגרתה פוגעים גם בניסיון להציב מל"טים חמושים ומערכות נ"מ מתוחכמות בשטח סוריה, והאיראנים ספגו וכמעט לא הגיבו עד לעימות במאי 2018, אז הם ניסו לנקום – ונחלו מפלה קשה ביותר.
3. למנוע שדרוג של הנשק תלול המסלול שבידי חיזבאללה ושנמצא בסוריה על-ידי שיפור הדיוק שלו. היעד הזה הושג, ולחיזבאללה אין כיום יותר מכמה עשרות טילים מדויקים, שמערך היירוט של ישראל יכול להתמודד איתם. עם זאת חייבים לציין שבין ישראל לחיזבאללה יש כיום מצב של אי-לוחמה כתוצאה מהרתעה הדדית. לחיזבאללה יש כ-120 אלף רקטות וטילים, שלישראל יידרשו זמן ומאמץ קרקעי כדי לצמצם את שיגוריהם לרמה נסבלת. לכן מצב האי-לוחמה הוא שברירי. במה שנוגע לשיפור הדיוק של הטילים בלבנון ובסוריה מפגינה ישראל נחישות לבצע את המניעה והסיכול גם אם המחיר יהיה הסלמה שתוביל למלחמה.
הרמטכ"ל גדי איזנקוט נוהג לציין שישראל היא המדינה היחידה שנמצאת כעת בעימות פעיל עם הציר השיעי בהובלת איראן ובעימות ישיר עם איראן. עד כה הייתה ידה של ישראל על העליונה בכל אחד מערוצי העימות, כולל בלימה זמנית של פרויקט הגרעין הצבאי האיראני הודות למאמצים המדיניים ותמרוני התודעה של ממשלת ישראל בהנהגת ראש הממשלה נתניהו. עם זאת, פיתוח הטילים ארוכי הטווח נמשך ללא הפרעה, ואיראן רשמה בתחום זה הישגים לא מבוטלים ומעוררי דאגה.
גם ההתבססות הצבאית האיראנית בעיראק מתחילה לקבל צורה: המיליציות השיעיות במימון איראן הפכו לגורם צבאי ופוליטי בבגדד ובבצרה, ועל פי הדיווחים גם טילים כבר הגיעו לשם. צדק מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין כשאמר לפני כשבועיים: "זה לא סוף הסיפור". מכאן שההתמודדות תימשך גם בשנים הבאות, אלא שבתנאים פחות טובים מנקודת ראות ישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
