הילדים מתעניינים רק במסכים? כך תגיבו
הם נמצאים שעות במסכים ואתם מנסים להגביל אותם ולא מבינים מה ההתלהבות מיוטיובר חדש או סטורי מקורי. אולי במקום לזלזל ולהתייחס למסכים כסוג של "מפלצת", תתחילו להתעניין בעולמם של הילדים?
הכתבה הזאת לא תהיה כזאת שבה מפחידים את ההורים ומספרים שילדים בישראל בין גילאי שמונה לעשר מבלים ארבע עד שמונה שעות בממוצע מול המסכים. היא לא תהיה מהכתבות האלו שמביאות נתונים סטטיסטים מבהילים שאומרים שילד שנולד היום יצבור עד גיל שבע שנה שלמה של צפייה במסכים, ועד גיל 80 כמעט 18 שנים כאלו.
היא לא תהיה כזאת, כי אגש בה לכל הנושא ה"לעוס" הזה מזוית קצת אחרת, של מערכת היחסים והקשר עם הילדים שלנו. זוית שרואה במסכים סימפטום למשהו עמוק יותר שקורה בין הורים לילדים, ולמען האמת קרה גם בכל הדורות לפנינו כשלא היו עוד מסכים והילדים שיחקו למטה בג'ולות וגוגואים בזמן שהאבות שלהם היו פעילים במחתרות, ומייבשים ביצות.
מלכודת "היו זמנים"
נצא מנקודת ההנחה שהבעיה הזאת, של מריבות בין הורים לילדים על מה ראוי ומה מתאים לעשות בשעות הפנאי, אינה קשורה רק לדור של היום, ושזה לא דור מקולקל וחסר ערכים. גם ההורים שלנו אמרו עלינו שהדור הולך ופוחת. נקרא למלכודת ההורית הזאת מלכודת "היו זמנים". המלכודת שבה ההורים מרגישים שיש בעיה בדור של הילדים שלהם, ומרימים ידיים, כי זאת בעיה כללית כזאת של דור שלם, משהו ממש גדול ורציני, ולא משהו נקודתי שהם יכולים לעבוד עליו בבית ולשפר. אז הם פשוט זורמים עם זה, ואז זה באמת הופך לבעיה רצינית.
כנערה צעירה אבא שלי (המקסים באדם, שרק ניסה לעשות ממני בן אדם) היה תמיד אומר לי בחצי חיוך ששום דבר לא מעניין אותי, שאולי אראה קצת חדשות במקום סדרות ("בברלי הילס" ו"היפים והאמיצים" כיכבו), שצריך לעשות לי ניתוח כדי לנתק את הטלפון מהאוזן שלי, ושבכמות הזמן שאני מקשקשת בטלפון עם חברות יכולתי כבר לעשות דוקטורט באסטרופיזיקה.
היה לי אז טלפון בצורת החתול גארפילד שלא מש מאוזני, והייתי רוב היום שכובה על המיטה שלי על הבטן, רגליים מתנפנפות למעלה ואני עם חברות שקועה בשיחות על בנים ובילויים. ההערות האלה לא הפריעו לי במיוחד. הן בעיקר גרמו לי לגבש זהות שונה משל הורי, ולהקצין את העמדות שלי לגבי מה חשוב לי. ואולי זה העניין כשאתה ילד. אתה מגדיר את הזהות שלך בין השאר דרך השונות מההורים שלך, דרך פער הדורות. בכל דור - ההתנגשויות שונות, על פי מאפייני הנוער באותה תקופה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כיום, אנחנו הרבה יותר קרובים לעולמות של הילדים ממה שהיו ההורים פעם. ועדיין - הילדים מרגישים את הפער הטכנולוגי בינינו. יש להם תרבות שלמה שמתנהלת ברשת. אם לא היינו מכריחים אותם לצאת מההמסכים כל החיים שלהם יכלו להתנהל רק שם. המסכים זה המקום שבו הם מגדירים שהם יותר נועזים מאיתנו. יותר יודעים מאיתנו. שהם כבר גדולים ויכולים להחשף להכל. שהם שייכים לקבוצת השוים.
הפער העיקרי בינם לבינינו הוא בתפיסה שלהם שהמסכים מספקים עבורם את כל הצרכים שלהם, כולל אלה החברתיים. מבחינתנו ההורים - צרכים חברתיים צריכים להענות פנים אל מול פנים ולא באופן וירטואלי.
כאן נכנס לתמונה עניין הגבולות והשמירה עליהם. בעניין המסכים קשה לנו להציב להם גבולות משני טעמים עיקריים:
1. המסכים שלהם זה השקט שלנו. נהיה חייבים להיות יותר פנויים אליהם אם נגביל את זמני המחשב. נהיה חייבים לתכנן איתם את הזמן הפנוי שלהם כך שיהיו בו משבצות בהן הם מעסיקים את עצמם, משבצות עם חברים, משבצות חוגים, משבצות פנאי ושעמום ומשבצות שהם מבלים איתנו ההורים. נכון, זה המחיר - הרבה עבודת תיווך, פיקוח והבניה בשבילנו.
2. אנחנו חוששים שיהיו שונים מכולם. זה גם הקלף שילדים משתמשים בו הכי הרבה מול ההורים כי כשהם אומרים "אבל לכולם מותר" או "אני הילד היחיד בכיתה שאין לו" אנחנו מיד מרחמים עליהם ומפחדים שיהיו מנודים חברתית ומסכנים. זה שיקול חשוב. צריך לדעת כהורים מה הנורמות בכיתה. אם אנחנו יכולים לזרום עם הנורמות, נזרום, ואם לא - נגדיר שבבית שלנו, זה עדיין לא הגיל המתאים.
אנחנו צריכים לגשת לעניין הגבולות בתבונה כי אם נאסור דברים באופן גורף הם יפתחו חסך, ירגישו כעס עלינו, ירגישו שונים מאחרים וימצאו מקומות מחוץ לבית לצרוך את מה שאנחנו מונעים מהם. הגבולות צריכים להיות מוצבים מתוך היכרות שלנו עם העולמות שלהם, מעורבות בחיים שלהם וקשר. שבו איתם פעם בשבוע על הדברים שלהם במסך. מבחינתנו ההורים זה כמו מחקר אנתרופולוגי מרתק. יש שם עולמות שלמים שהילדים שלנו צורכים ואנחנו צריכים להתחיל להכיר אותם.
כשאנחנו יושבים עם הילדים וצופים איתם ביוטיובר האהוב עליהם, בלי ביקורת (בלי לומר להם למשל - "למה הוא מקלל ככה? או: "היא לא יכלה לשים על עצמה פחות איפור ויותר בגדים?") אנחנו מעבירים להם מסר חשוב. אני איתך. תלמד אותי. זה מעניין אותי. אני מפנה זמן לדברים שלך ומכבד אותם. זאת נקודת פתיחה טובה.
קראו עוד:
"אף אחד לא יודע מה יש לבת שלנו"
7 רעיונות לעיצוב חדר מרגיע לילדים
ההיכרות נותנת לנו כלים לנתח ולהבין מה מתאים לגילם, מה לא מתאים - אבל אנחנו מוכנים להתפשר עליו, ומה לא מתאים - ולא יקרה. למשל, אני אסרתי על הבנים שלי לראות יוטיובר מסויים שמדבר על ספורט ומקלל, ועזרתי להם למצוא חלופות ללא קללות. באותו רגע הם בכו על הפרידה מהגיבור שלהם, אך במהרה הבינו שהגיבורים החדשים שמצאנו הם גם יותר איכותיים מבחינת התוכן, והחליפו את הגיבור הקבוע שלהם בשמחה. המסר הוא שיש לי כמבוגרת כלים יותר משוכללים לשפוט מה מתאים לגילם, ושאני זאת שמגדירה עבורם מה מחוץ לתחום.
איך להתיידד עם ה"מפלצת"?
ההיכרות שלנו עם העולמות הוירטואלים שלהם דורשת השקעה וזמן. תראו בזה זמן איכות עם הילדים, זמן של חיבור והשקעה הורית. כך למשל, ההסברה לילדים שרק קיבלו נייד מה זה ווטסאפ ואיך מתנהלים בו זאת השקעה הורית נדרשת. ילדים צעירים בדרך כלל לא יודעים שכל ההורים בכיתה קוראים את ההודעות שהם מעבירים בינהם. הם לא יודעים שאם הם שולחים לחבר תמונה מגוחכת שלהם הוא יכול לפרסם אותה אחר כך. הם לא יודעים שמריבות ועניינים אישיים פותרים פנים אל פנים כי דברים שנכתבו ברגע של כעס נשארים שם לנצח.
נצטרך גם להשקיע מחשבה לגבי הבשלות המנטלית של הילד שלנו לצפות בתכנים כאלו ואחרים, להיות באינסטגרם ובקבוצות ווטסאפ. כמה לילד שלנו יש הבנה מנטלית וחברתית של מצבים, כמה הוא יודע לדחות סיפוקים ולא לענות מיד, כמה הוא מפנים גבולות וחוקים וכדומה.
חובה להסביר לילדים על הסכנות ברשתות החברתיות:
מול הילדים שלנו אנחנו ממש מתייחסים למסכים כמפלצת. כמשהו בזוי, נמוך ולא טוב. זה מסר כפול - כי מצד אחד אנחנו מאפשרים את זה כמעט בלי הגבלה, ומצד שני - כל הזמן מתלוננים. בואו נתיידד עם המפלצת. נפסיק להשמיץ אותה. ניתן לה מקום של כבוד בבית. נטפח אותה. ומתוך המקום הזה, נבין מיהי המפלצת ונוכל לתווך אותה באופן יותר טוב לילדים, וגם לתחום אותה שלא תשתלט על הבית שלנו ותבלע את הקשר בינינו.
איך תוחמים מפלצות כאלו לילדים בבית ספר יסודי?
מומלץ שבבית תהיה הגדרה כלשהי למסגרת של הגבלת צפיה וניידים. למשל: משעה שתיים עד שלוש וחצי או ארבע - אפשר, ואחר כך כבר לא. אפשר גם להרשות בדיקה של ווטסאפים לצורך התעדכנות, שהיא מחוץ לזמן הצפייה ולהבחין בין שבת וחגים (בהם אפשר להגדיל זמן מסך) לבין ימי חול. בנוסף, בקשו מהילדים שכשבאים חברים לא להיות במסכים.
רצוי להציב גבולות באופן ענייני ולאכוף אותם. הנזיפות המאבקים והגועל שלנו מהמסכים רק יוצרים יותר התנגדות ומתח. אנחנו מעליבים את הדבר שהכי יקר להם. אפשר לכבד ולהוקיר את המסכים, אבל גם לדרוש שיהיו כללים ברורים בבית לגבי זמני הצפייה.
בואו ניקח אחריות על הבית שלנו ולא נאשים את ה"דור הטכנולוגי" ואת כל מה שבא איתו. בואו נדמיין איך היינו רוצים שזה יהיה אצלנו ונגרום לזה לקרות. הגדירו יעדים וציפיות ריאלים שנותנים מקום וכבוד גם למה שחשוב לילדים שלנו ולא מונעים מהם מבחינתם את הנאות החיים.
בסך הכל מדובר במלחמה שלנו ההורים על הסמכות ההורית, על אוירה טובה בבית ועל הפוטנציאל לקשר קרוב עם הילדים שלנו. המסכים אינם מפלצת. הם יכולים לעזור לנו להכיר את הילדים שלנו, להתקרב אליהם ולנהל איתם משא ומתן על רצונות וצרכים. הם יכולים לעזור לנו להגדיר את הגבולות בבית שלנו ולאכוף אותם.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומנהלת את מרכז גרתי לטיפול רגשי ברעננה
לפנייה לכתב/ת 
