משה דיין, הכפר המצוחצח והשידוך שלא יצא לפועל / עושה היסטוריה
מדור חדש. רפאל נאה חוזר לסיפורים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים שסיקר לאורך חמישה עשורים. והפעם: חודש בטהרן של 1974 - למה הובילה ההצלחה הישראלית במשחקי אסיה, איזו נבחרת בכחול-לבן שלטה לחלוטין בתחרות ומי חזה מראש את נפילת השאה האיראני
אנטי מוחלט לישראל כמו היום? תשכחו מזה. בתקופה ההיא לא הייתה בעיה להגיע לטהרן. אל-על הפעילה טיסה יומית בשני הכיוונים, ובנמל התעופה קיבלו אותך עם דרכון ישראלי כמו מלך. אני עוד זוכר איך השוטר בביקורת הגבולות סגר את עינו האחת ושאג: "משה דיין נאמבר וואן!"
אלפי יהודים התגוררו אז בעיר, ולדבריהם נהנו מחופש מוחלט. לכל טיסה שהגיעה מישראל המתינו בכניסה אין-ספור יהודים שהציעו חדרים זולים במלונות ושטיחים פרסיים מקוריים. רק שגריר ישראל בטהרן דאז, אורי לוברני ז"ל, ידע במפגש בביתו לחזות את נפילת השאה הקרובה ואת גירוש היהודים (רק שהוא אמר זאת לא לפרסום באותה תקופה).
לפני היציאה למשחקים, היכולת האיראנית לארגן את התחרויות הייתה בגדר תעלומה, ורבים תהו אם המשימה אינה גדולה עליהם - אבל כולם התבדו. הצבא המקומי לקח את האחריות לארגון הנפלא, ומדי יום נשלחו כ-20 אלף חיילים למתקנים השונים וציחצחו ומירקו כל פינה בכפר באולימפי הענק. כמובן, בכל צעד נתקלנו בתמונות של השאה, אשתו ויורש העצר. הנסיעה באוטובוסים המיוחדים של המשלחת במהלך האירוע הייתה סכנת נפשות. אנשי הביטחון שהתמקמו בכל אחד מהאוטובוסים ולפניהם סימנו לנהגים לעבור באדום, ולא פעם זה הסתיים בתאונה.
המשלחת שלנו, בראשות שמואל ללקין, משכה למשחקים אלפי יהודים. האוהדים שלנו היו פעילים במיוחד בטורניר הכדורסל שבו זכתה ישראל של אברהם חמו ללא תחרות, עם שמות כמו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, טל ברודי, איתמר מרזל, אביגדור מוסקוביץ', בועז ינאי ועוד.
לעומת זאת, הקהל היהודי חשש לבלוט באצטדיון הכדורגל הענק, ובגמר הפסדנו 1:0 לאיראן. הנבחרת של דוביד שווייצר, עם גידי דמתי, מאיר נמני, שייע פייגנבוים, צביקה רוזן, יצחק שום, שלום שוורץ וחבריהם, התקשתה מול המלחמה של המקומיים שקיבלו דחיפה אדירה מהקהל. הצלחה גדולה הייתה לאסתר רוט-שחמורוב, עם שלוש מדליות זהב ב-100, 200 ו-110 מטר משוכות.
לצד זאת, נתקלנו גם בתופעה המוכרת מהתקופה שלנו, החרמת ספורטאים ישראלים על ידי יריבים ממדינות ערב, וגם מצפון קוריאה. הישגי הישראלים הגבירו את הקריאות של אסייתים שלפיהן "ישראל לא שייכת ליבשת ומקומה אינו במשחקים". הגל הזה התעצם, עד שהמוסדות האסייתיים גירשו את ישראל מהמפעלים היבשתיים.
טקס הסיום נערך בראש השנה, ונשארתי לסקר אותו יחד עם משלחת סמלית שכללה אנשי ביטחון ואת ללקין שכיבד את המארחים. הוא גם היה אורח הכבוד בארוחה החגיגית המסורתית שקיימה הקהילה היהודית במלון הילטון. הנשים המקומיות הגיעו בכל הדרן, זוהרות מיהלומים וקילוגרמים של זהב. תצוגה מדהימה של עושר, של אנשים שלא האמינו שיום אחד יצטרכו לברוח משם. האמת היא שזכיתי באותה ארוחה גם להצעה לשידוך יוקרתי - אבל קצת התביישתי ולא התפתיתי לעושר.
לפנייה לכתב/ת 
