ביקורת סרט - "ילד מחוק": שיעור מאולץ בנושא חשוב
"ילד מחוק", המבוסס על זכרונותיו של עיתונאי אמריקאי, מביא את סיפורו של נער הומוסקסואל שנשלח לטיפולי המרה, לצד ההתמודדות של הוריו, זוג נוצרים שמרנים. השחקנים עושים את עבודתם היטב, אך הבימוי נגוע ביותר מדי פאתוס, והניסיון "לצאת בסדר" עם כל הצדדים מסתכם ביצירה קולנועית בלתי מספקת
"ילד מחוק" (Boy Erased) הוא סרט לא מספיק טוב על נושא חשוב. הנושא הוא טיפולי המרה - אותן מסגרות מפוקפקות שמנסות לגמול אנשים צעירים מנטיותיהם המיניות הלא תקינות "בעיני האל". כל מה שניתן להניח שיהיה בסרט אכן נמצא: יחסים מורכבים עם ההורים, לבטים מיניים של אדם צעיר, מסגרת דכאנית שבה יש דינאמיקות מפוקפקות מבחינה מוסרית ופסיכולוגית - השבבים הניתזים כאשר חוטבים את עצי תהליך ההמרה. עבור צופים בעלי עניין מיוחד בנושא, החולשות לא אמורות להצדיק ויתור על הסרט, וייתכן שהן לא תהיינה מורגשות. אך עבור צופים עם מעורבות רגשית פחותה, הזהירות והדידקטיות של הסרט עלולות להוביל לחוויית צפייה לא מספקת.
"ילד מחוק" מבוסס על ספר זיכרונות שהתפרסם ב-2016 על ידי העיתונאי ג'רארד קונלי, שלקח על עצמו לחשוף את היקף הפעילות של טיפולי ההמרה בארה"ב. הנתונים שאותם אסף מעידים כי 700 אלף אמריקאים כבר עברו במסגרות האלה, וכ-20 אלף נמצאים בהן כיום. בסוף השנה שעברה קונלי העלה לרשת פודקאסט בארבעה חלקים על ההיסטוריה של טיפולי המרה בארה"ב. "ילד מחוק" הוא מרכיב נוסף בניסיון לעורר מודעות לנושא הבוער, אך זו לא יכולה להיות ההצדקה הבלעדית לקיומו.
לעוד ביקורות קולנוע:
הסרט נפתח בהבלחות מסרטי וידאו משפחתיים שבהם מוצג ילד חמוד, מאושר ואהוב. במעבר חד אל ההווה אנו עדיין באותו בית בארקנסו, אבל הצבעים והטון השתנו. ג'ארד אמונס (לוקאס הדג'ס) הוא כעת בן 19 ונטיותיו המיניות הפכו לבעיה משפחתית. לאביו מרשל (ראסל קרואו) יש סוכנות רכב משגשגת, אבל הוא גם כומר בפטיסטי בעל אמונות מוצקות. האפשרות שהבן שלו ייחטא בגלל הנטיות שהחלו להתגלות בקרבו - קשה מנשוא. האם ננסי (ניקול קידמן), מסורה אומנם לבן שלה, אך מיישרת קו עם ההחלטות של האב.
ג'ארד נשלח לקורס המרה בן 12 ימים במוסד הקרוי "אהבה בתנועה". מתכונת הטיפול כוללת שהות בשעות היום ושחרור בשעות אחר הצהריים המאוחרות. ננסי אמורה להצטרף לבנה לתקופת הטיפול, לגור במלון סמוך, ובסיומו של כל יום לאסוף אותו. במוסד עצמו נלקחים ממנו חפציו האישיים, כולל המחברת בה הוא כותב סיפורים. כל האינטראקציות שלו עם "מטופלים" אחרים מפוקחות, והוא אפילו לא מורשה ללכת לשירותים ללא פיקוח לבל ייחטא שם כנגד האל. נאסר עליו, כמו גם על האחרים, לספר להוריו מה קורה במסגרת הטיפול.
את הטיפול מוביל אדם בשם ויקטור (במאי הסרט, השחקן ג'ואל אדג'רטון), והעוזר המפוקפק שלו, בעל העבר האפל, ברנדון (המוזיקאי האוסטרלי-אמריקאי פלי). ויקטור פותח בהבטחות על מסע מופלא, אך הסדנאות שלו מתדרדרות למקומות צפויים ורחוקים מכך. נראה שמטרתו הראשונית של הטיפול היא לתקוע טריז בין המטופלים והוריהם, ולאחר מכן להשתמש בווידויים קבוצתיים כדי לבצע מניפולציות על הצעירים.
אדג'רטון הקפיד ללהק לתפקידי המטופלים דמויות בעלות פרופיל להט"בי. הבמאי הקנדי קסבייה דולן מגלם צעיר בשם ג'ון, שמפנים את הקודים הנוקשים עד שהוא נמנע ממגע של לחיצת יד. הזמר-שחקן טרוי סיון הוא גארי, שמעמיד פנים שהטיפול משפיע על נטיותיו. לוקאס הדג'ס בן ה-22 זכה להערכה על הופעותיו בסרטים "מנצ'סטר על הים" (מועמדות אוסקר לשחקן משנה), "ליידי בירד" ו-"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". במהלך הקידום של "ילד מחוק" פיזר רמזים עבים לגבי נטיותיו המיניות. בכל הקשור לדוגמטיות החדשה של "אל תשחק תפקיד של בן לקבוצת מיעוטים אלא אם אתה שייך לה" הסרט ללא ספק נזהר.
המהלך העלילתי נע בשני צירים: תקופת ההווה שבה ג'ארד נמצא בטיפול, והעבר הקרוב, בתקופה שבין סיום בתיכון ותחילת הלימודים בקולג'. תקופה שבה מתרחשים כמה אירועים, וכמה מפגשים אנושיים, שבהם הזהות המינית מתחילה לבוא לידי ביטוי - עם כל ממד הבושה, הבלבול ואפילו הפגיעה שיכולה להתרחש בתהליכים אלו.
אדג'רטון מביים בהקפדה מסוגננת, שאמורה לנסוך פאתוס ברגעים הלא פשוטים. אך נדמה שהסרט היה יוצא נשכר דווקא מגישה פשוטה יותר, שהייתה מאפשרת לאירועים לדבר בעד עצמם. גם ההצלבה בין שני צירי הזמן לא תורמת עומק נוסף - וכשזה לא מוסיף, זה גורע. השחקנים עושים את עבודתם היטב, אבל מופרז להעריך כי יזכו לנוכחות משמעותית בטקסי הפרסים של סוף השנה. לראסל קרואו (שנראה כאילו זלל את הגלדיאטור מקסימוס לארוחת צהריים) יש נוכחות דהויה במהלך הסרט, מלבד סצנה בודדת ואפקטיבית לקראת סופו.
זהו הסרט השני שיוצא השנה ובמרכזו טיפולי המרה. קדם לו הסרט הבינוני "החינוך הרע של קמרון פוסט" של דזרי אקוואן, שזכה בפרס הגדול של פסטיבל סאנדנס. "החינוך הרע" הציג דמות של נערה מרדנית (קלואי גרייס מורץ) שמסתכלת במבט מפוכח וציני על הטיפול ועל אופיים המפוקפק של המטפלים. הגישה של הסרט דגלה ב-"אנחנו" (הצעירים הלהט"בים, כמו גם הצופה הסאנדנסי המשוער) "מולם" (ההורים, המטפלים, העולם). זו אינה גישתו ותכליתו של "ילד מחוק".
הוריו של ג'ארד מוצגים כאנשים האוהבים באמת ובתמים את בנם. הקשיים שלהם נטולי דמוניזציה, ואין בסרט שמץ של בוז כלפי אמונתם. נדמה כי הם מייצגים את הקהל שאותו מנסה הסרט לחנך - "אנשים טובים" שחווים דילמה בהתנגשות שבין תפיסת עולמם והרגש כלפי ילדיהם. הורים שמונעים, לתפיסתם, מדאגה כנה לגורל ילדיהם - בעיקר בהיבט הרוחני. הם אלו שצריכים לדעת מה באמת קורה בטיפולי ההמרה, כדי שיבינו שיש סתירה עמוקה בין ערכיהם והאופי המבזה והפוגעני של הטיפולים. הסרט מבקש לחשוף בפני הצופים את הקושי של הילדים, ולעודד אותם לתמוך ולקבל את הצעירים הבוחרים לחיות בהתאם לנטיותיהם. כשאלו כוונותיו - הראויות, כשלעצמן - של הסרט, זהירותו עלולה לגלוש לדידקטיות, בוודאי עבור צופים שאינם נדרשים לשכנוע הזה.
