ביקורת הצגה: "שבעה" - מצחיק, כאוב ומעורר מחשבה
המחזה של שמואל הספרי מציג שבעה שמתדרדרת לכדי אירוע של חיסול חשבונות בתוך משפחה מסוכסכת, על רקע ביקור סאדאת בירושלים. ההפקה החדשה, בבימוי האפקטיבי של כפיר אזולאי ותצוגות המשחק המשכנעות של ענת וקסמן, יניב ביטון והשאר, מוכיח כי גם אחרי עשרים שנה, היצירה עוד רלוונטית
"שבעה" נכתב בידי שמואל הספרי באמצע שנות ה-90, והיה אז הפרק השלישי בטרילוגיה שהקדיש לתיאור ההתפוררות הפנימית של המשפחה הפולנית המסורתית (לצד "קידוש" ו"חמץ"). כל אחד מהמחזות נקרא על שם טקס דתי אחר, אך השמות הללו הם אירוניים, כי הטקסים המשפחתיים המסורתיים המתוארים על הבמה הולכים ומתרוקנים ממשמעותם הדתית ומכוחם החברתי המלכד.
כך, ב"שבעה" המשפחה יושבת שבעה על מות האב, אך בגלל הוראות מפורשות של האם המרירה, הכועסת על כך שאיש לא הגיע ללוויה, אין ביקורי תנחומים. כך, שבוע האבל הופך לאירוע של חיסול חשבונות חסר חמלה בתוך המשפחה המסוכסכת, כשברקע מתרחשת דרמה לאומית משמחת בדמות הביקור של הנשיא סאדאת בירושלים. הניגוד בין החגיגה הלאומית האופטימית למציאות של האבל המשפחתי המעיק מעניק להתרחשות גוון גרוטסקי. הספרי גם מכניס ממד יותר סוריאליסטי לסיפור באמצעות הנוכחות של האב המת, הממשיך להסתובב בבית ולשוחח עם ילדיו.
הבמאי, כפיר אזולאי, מניע היטב את העלילה על הבמה הפתוחה שעיצבה פולינה אדמוב, שהדימוי הדומיננטי בה הוא קיר של תריסי עץ ישנים וכהים הממחישים את אווירת הסגירות והדיכאון. נדב נייטס, נעמי לבוב ודניאל גד מגישים ביצועים משכנעים בתפקידי הילדים הגדולים, הנאבקים להשתחרר מהצל של האם הדומיננטית, ויניב ביטון מוסיף צבע יותר חם וקומי, בתפקיד הבעל הטורקי של הבת, שכולם נהנים לזלזל בו. גדי יגיל מביא את נוכחותו האירונית החמה לתפקיד האב המת/החי, אך במוקד הדרמה ניצבת ענת וקסמן, בתפקיד האם חדת הלשון והמרירה. משחקה מתחיל מקוטב קצת יותר מדי קריקטורי-חיצוני לטעמי, אך בהמשך היא מצליחה להעביר גם את הכאב ותחושת ההחמצה העמוקה של הדמות.
התוצאה הסופית היא דרמה משפחתית חריפה, מצחיקה, כאובה ומעוררת מחשבה, שגם אחרי עשרים שנה נשארת רלוונטית וחזקה באמירתה החשובה.
"שבעה", מאת שמואל הספרי, בימוי: כפיר אזולאי, תיאטרון בית ליסין
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "24 שעות"
