"קראמפ" של אבשלום פולק: בלאגן מהפנט וגרוטסקי

ברוכים הבאים לקרקס הגרוטסקי, הפזור ומלא ההומור של אבשלום פולק - "קראמפ". ביצירה הראשונה שהוא מגיש לקהל מאז פרישתה של בת זוגו לשעבר ענבל פינטו, גם מהשותפות המקצועית בלהקה, נראה כי פולק עסוק בשאלות של שליטה. באזור דמדומים, שנדמה כעל סף הגיהנום, נעים בכאוטיות נשלטת נתינים, בדרנים, לוחמים, יועצים ומלך אחד ילדותי, אגוצנטרי ומלא גחמות, שלכאורה שולט בכולם ובקושי שולט בעצמו.

 
למי שמחפש סדר, אחידות, אסתטיקה נקייה ומשמעות מוגשת בכפית - עדיף שיוותר מראש על המופע הזה. העולם שבונה פולק הוא פוסט מודרניסטי, המעלה לראש רוב הזמן את השאלה: "מה הפשר?". מחפשים את המשמעות בשם המופע (קראמפ – שילוב של Crap ו-Trump? סגנון ריקוד של רחוב? או אולי סתם התכווצות שרירים?), ובתנועות הרקדנים הנעות בין מחוות על סף הפנטומימה למחול מודרני מתפתל, עז ומלא בכוח. נוברים במשמעות של הדמויות הרבות שנפרשות על הבמה כמו הפרעת קשב וריכוז - צצות, נעלמות, מתחברות לדואטים, לשלישיות, ליחידים ותוך כדי מפזרות ריבוי של נרטיבים שבתוכם הקהל תר כנווד מתוסכל אחר אמת אחת זכה.

זהו עולם של אי סדר. גם כשהלהקה מתחברת לקטעים קבוצתיים, הרקדנים אינם נעים באחידות. זו לא טעות או תקלה, אלא פיזור נשלט, בו כל רקדן מבצע את אותן תנועות בכיוון אחר, באיכות משתנה, כשהוא עוטה תלבושת שונה ויוצר חוויה של כולנו ביחד וכל אחד לחוד. לרגע אתה מרגיש שזכית במנוחה ובנחלה של סדר קבוצתי אחיד, אבל השבירות שלו מותירות אותך שוב על פי תהום הבלגן.

בתוך הכאוטיקה הזאת, הצופה צמא לחוט מחבר שפולק לא ממהר לספק. לרגע את חושבת שאולי תמצאי את הפשר בדברי המלך, אבל במקום, מתקבל אוסף של שטויות בצרפתית שנעות בין "קרואסון" ל"מואה", ל"חרא". זה מצחיק, אבל לא מספק את יצר המשמעות.

במידה רבה, חוסר המשמעות הוא הפשר של המופע. משהו שמנסה לומר לנו היוצר על עולמנו. העולם שבורא פולק הוא לכאורה מדומיין, או לפחות כזה שקל לשייך למציאות היסטורית רחוקה של מלך ונתינים בממלכה צרפתית, אבל הטרגדיה היא שהעולם הזה כנראה קרוב יותר לחיינו משהיינו רוצים לחשוב.

התזוזה בין הסיפורים והדמויות ביצירה דמתה לתנועה חסרת המנוחה שלנו בין פוסטים, הודעות ושאר הגירויים שמציפים את חיינו, מוצפים במידע בלי היכולת להתמקד; היחס בין שליט עסוק בעצמו, המניע בגחמותיו ציבור שלם של נשלטים אימבצילים שסרים, כמריונטות, למרותו; מאבקי כוח לבידור בלבד, שהשליט מצית ומכבה כרצונו; עדר קבוצתי, שלרגע נדמה לך שיש לו חיים יצריים משלו, אבל במחיאת כף אחת של המלך הוא הופך לצאן רובוטי נשלט.

האם אלו אנחנו? ההזרה בה משתמש הכוריאוגרף ב"כוכב האחר" עוזרת לקהל לשקוע אל מסריו הקשים, מבלי להקיא אותם. "זה אני, רופס, נשלט, עסוק במאבקי כוח, בעצמי? מה פתאום, זה הם באי-שם הפנטזיה". אבל ברגע אחד פולק מעיר את הצופים מהחלום. הרקדנים עולים להשתחווייה, כנהוג בעולם המציית לחוקי הסדר, הקהל פורץ במחיאות הכפיים, ואז, במחי כף – המלך משתיק גם את הקהל, שמציית ודומם. 

כמו בעיות העיכול של המלך, גם המופע לא קל לעיכול. הוא מותיר אותך עם הרבה שאלות, על עצמך, על החברה, על פוליטיקה ועל החיים. בדיוק סוג השאלות שאת רוצה לצאת איתן כשאת מטולטלת מיצירת אומנות. במופע מחול, קל שהמחשבה תנדוד מדי פעם אל עולמות רחוקים. ב"קראמפ" המחשבה נודדת אל עולם רחוק שנמצא על הבמה – ולמרות ובגלל חוסר הפשר שבו, אי אפשר להתיק ממנו את העיניים, ואז הכל מתהפך. במקום לנדוד לעולמות רחוקים - את נודדת לעולמך שלך.