לגדל ילדים בארה"ב - כך זה נראה

באופן כללי, את חיי הילד באמריקה ניתן לחלק לשני פרקים: עד הקולג' ומהקולג'. עד הקולג' הילד שלכם הוא ברשותכם. מה זה ברשותכם? זאת אומרת זאת שאתם תיקחו אותו, תחזירו אותו, תזכירו לו ותעשו לו פו במרק. בכל פעם שהוא יעשה אפצ'י אתם תקבלו על זה דיווח מפורט.

לא הולכים לבד לבית ספר

ילד אמריקאי בכיתה ד' לא הולך לבית ספר לבד וגם לא למכולת לקנות חלב, ושום ילד בכיתה ה' (גם אם קוראים לו במקרה "משמרות הזהב") לא שומר עליו כשהוא חוצה את הכביש. נער אמריקאי לא מודיע להורים שלו שהוא נוסע מחר בבוקר עם חברים לשבוע צלילה באילת - מקסימום לסטארבקס, וגם זה לא מובן מאליו.

טיול משפחתי(צילום: אלבום פרטי)

אפשר להבין את האמריקאים. לוס אנג'לס זה מקום קשוח, גם אתם לא רוצים שהילדים שלכם יסתובבו שם בערב לבד. אבל זה לא רק זה, זו גם מנטליות. אוריה (16) אוהב להגיד שאמריקאים מקבלים רישיון נהיגה לפני שהם לומדים ללכת ברחוב. ואגב אוריה - מידת העצמאות שלו כיום בכיתה י' נמוכה מזו שהייתה לו בארץ כשהיה בכיתה ז'.

בתור הורים לילד אמריקאי, אתם תקבלו כמות אינסופית של מיילים והודעות מבית הספר (גם בתיכון). יעדכנו אתכם בנושאים כל כך אזוטריים ולא חשובים, עד שתשאלו את עצמכם אם המורה בכלל מודע לקיומו של הילד, ואם כן - למה הוא חושב שאתם המזכירה שלו. וישנו גם הפליי-דייט הידוע לשמצה.

לארח חברים

רבות כבר דובר על כך, ולכן לא ארחיב, אבל לטובת מי שלא בקיא, נציין רק שבאמריקה על מנת שהבן שלך יזמין חבר אליכם הביתה, נדרשת סדרה של תיאומים, אישורים, בדיקות והמלצות. כשזה בסופו של דבר קורה, העסקה כוללת את כל החבילה: החבר יגיע עם אמא שלו (שתפקידה לוודא שאף אחד לא מתכנן לרצוח אותו אצלכם בבית) ואחותו הקטנה, ואתם תצטרכו לספק תעסוקה לכולם.

לטורים הקודמים:

אני כאן בגלל אשתי - המעבר שלנו לקליפורניה

"הבן שלי לומד כדורסל בבית ספר מוסלמי"

סנטה ואליהו הנביא בכיתה בקליפורניה

כשהיינו חדשים כאן נפלתי בזה, כמובן. בוקר אחד נעם הודיע לי שהוא קבע ללכת לחבר אחרי הלימודים. שאלתי אם ההורים של החבר יודעים על זה, ונעם אמר לי שהוא חושב שכן. זו כמובן הייתה שאלה מיותרת, נעם הוא ילד טוב ואין סיבה שלא ירצו לארח אותו. איחלתי לנעם בהצלחה ואמרתי לו שכשיימאס לו אצל החבר, שיבקש מההורים שלו להתקשר אליי כדי שאחזיר אותו. מעבר לכך אני זוכר הכול די במטושטש, אולי כי הדחקתי.

אני זוכר שיחת טלפון מבית ספר - למה לא באתי לקחת את נעם. אני זוכר, תוך כדי דהירה לבית הספר, שיחת טלפון להורים של החבר שנשמעה בערך כך - "שלום, זה אבא של נעם, אתם מתכננים לקחת אותו מבית הספר?"

"יש לך טעות אדוני, אין כאן נעם".

"אני יודע, אני אבא של נעם, הוא מגיע היום אליכם?"

"סליחה אדוני, לא הבנתי אותך, מי זה נעם?"

מאז הילדים יודעים שאם הם רוצים להזמין חברים, הם צריכים להודיע לי שלושה חודשים מראש כדי שאוכל להתארגן.

חברים נפגשים רק אחרי תיאומים ובדיקות(צילום: אלבום פרטי)

הילדים עוזבים את הבית

בגיל 18 בערך מגיע השלב השני של חיי הילד - שלב הפרידה, המכונה גם שלב הקולג'. שלב הפרידה כולל שני חלקים: החלק הראשון, שבו אתם נפרדים מ-60 אלף דולר כדי לאפשר לילד שלכם ללמוד בקולג' (לשנה אחת); והחלק השני, שבו אתם נפרדים מהילד עצמו, שהולך ללמוד במקום שנמצא במרחק שלוש שעות טיסה מכם. מכאן ועד סוף חייכם, יש סיכוי לא רע בכלל שתראו אותו לא יותר מאחת לחצי שנה. זה לא משהו אישי נגדכם, ארה"ב היא פשוט מדינה עצומה.

באמריקה, סטודנט לא חוזר הביתה בסופי שבוע כדי לשים כביסה ולקחת קופסאות עם שניצלים. הוא יחיה עם חבריו החדשים ויעצב סופית את זהותו האמריקאית. מהר מאוד יהיה לו מה להגיד על המוסיקה שאתם עדיין כל כך מתרגשים ממנה ועל המבטא המוזר שלכם באנגלית, וזה לא הוא, שהוא בסך הכול לטובתכם, פשוט החברה הסינית שלו לא תבין שום דבר ממה שאתם מדברים.

בתום התקופה (תעשו לבד את החישוב כמה יעלו לכם ארבע שנים בקולג') הוא יצטרך למצוא עבודה. ואז, אם אתם תגורו, למשל, בסן פרנסיסקו היפה, והוא ימצא את משרת חייו במסצ'וסטס (או איך שלא קוראים למקום הזה), אתם תצטרכו להתרגל לעובדה שעכשיו כבר יש ביניכם שש שעות טיסה.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

זה עניין של גודל של מדינה, אבל בסופו של יום זה גם עניין תרבותי. ילדים אמריקאים עוזבים את הבית, ובדרך כלל לא חוזרים אחר כך לסעודות שישי כדי לאכול מרק קובה ולהתווכח על פוליטיקה. נפגשים בחגים, פעם בצד שלכם ופעם בצד של בן או בת הזוג. במקומות שונים בעולם תופסים באופן שונה את מקומה של המשפחה בחיים.

כשאחותי עברה לגור בחיפה, אמא שלי חשבה שזה מעבר להרי החושך, על אף שהיו לה שלושה בנים בירושלים ושאחותי הגיעה כמעט כל שבוע לבקר. באמריקה זה שונה, זו לא המשפחה המזרח-תיכונית שאתם מכירים.

עד כאן לעניין ילדים, ולגבי נכדים, נגיד את זה ככה - אם יש לכם פנטזיה, כשתהיו בפנסיה, לקחת את הנכד שלכם פעם בשבוע מבית הספר, או סתם לקפוץ בהפתעה כדי לעצבן את אמא שלו ולקנות לו גלידה, אז רוב הסיכויים שארצות הברית היא לא המקום בשבילכם.

ארה"ב בכלל וקליפורניה בפרט היא מדינה מדהימה, עם המון דברים יפים ואנשים נחמדים, אבל במבחן התוצאה, לא בטוח שאתם רוצים לגדל כאן ילדים.

הכותב הוא עורך דין, נשוי ואב לחמישה ילדים. המשפחה מתגוררת בקליפורניה באופן זמני.