היום בו רצתי אחרי "הקטר הצ'כי" / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים שסיקר לאורך חמישה עשורים. והפעם: הניסיון החשאי לאתר את אמיל זאטופק האגדי במהלך אליפות אירופה בצ'כוסלובקיה, החברים שחשבו שמדובר ברומן סודי והמפגש שובר הלב שהסתיים ברגע מדהים
לאורך הקריירה סיקרתי ענפים רבים, לא רק כדורסל, אבל מגיל קטן היה לי חלום מיוחד: לפגוש יום אחד את הרץ האגדי אמיל זאטופק, "הקטר הצ'כי". ואם מישהו היה אומר לי בצעירותי שלא רק שזה יקרה, אלא שעוד ארוץ בעקבותיו, מרחק של כמה פסיעות, הייתי אומר לו שהוא מטורף.
איך בכלל התחברתי לאגדה של זאטופק? לא רק בזכות ההישגים עליהם קראנו בשקיקה. כילד קטן הייתי מכור, כמו שאר הילדים, לאיסוף תמונות לאלבום. היית מקבל אותן כשקנית גלידה או שלגון. והתמונה של זאטופק הייתה אחת הנדירות, שווה הרבה ובלתי מושגת.
שנים לאחר מכן, לקראת אליפות אירופה באתלטיקה שהתקיימה ב-1981 בפראג (אז עוד צ'כוסלובקיה הקומוניסטית), העמדתי לעצמי מטרה להגיע אליו. האיש שזכה באולימפיאדת הלסינקי ב-1952 בטרבל לא ייאמן ב-5,000 מטר, 10,000 מטר ומרתון. בימיהם הגדולים שלו ושל אשתו דנה, מטילת כידון אגדית, התפרסמה במיוחד קריקטורה בה היא נראית רודפת אחריו עם כידון...
בשלב הראשון של המשחקים בברטיסלבה, התחלתי בחיפושים אחרי האיש שהיה מוקצה מבחינת השלטונות בגלל שהצטרף למורדים ב"אביב של פראג" ב-1968 (הניסיון להחליף את השלטון, הרבה לפני נפילת הקומוניזם). בתקופת השיא שלו הוא זכה לתמיכת המפלגה הקומוניסטית וקיבל דרגת קולונל,
אבל ראשי המדינה לא היו מוכנים לסלוח על ה"בגידה" של האיש שכל צ'כוסלובקיה סגדה לו. המדליות והתארים שהביא לא עמדו לזכותו, והוא נשלח לסוג של גלות, עבודה בסלילת כבישים במקומות מרוחקים, והיה קרוב להתמוטטות לפי הסיפורים. עבודת הפרך הפיזית הצליחה לשבור את האיש שנראה בלתי שביר.
עיתונאים מקומיים שתמכו בשלטון האפל הזהירו אותי: "רד מהראיון, אתה עלול להסתבך, המשטרה החשאית תעקוב אחריך". מעניין שלקחת ממני איזה 100 דולר בהשאלה, שאף פעם לא קיבלתי בחזרה, הם לא חששו... יצר הסקרנות שבתוכי לא ויתר, גם במחיר של גירוש מהמדינה לפני סיום האליפות, ולבסוף עיתונאי מקומי דחף לי בסתר את מספר הטלפון של אמיל בפראג (הוא כבר חזר באותה תקופה לבירה כשבר כלי), והוסיף: "חסר לך שתגיד מי נתן לך את המספר".
וכך, מדי לילה, הייתי בורח הצידה משאר העיתונאים ומנסה לאתר את זאטופק. החברים שהגיעו יחד איתי לצ'כוסלובקיה עקצו אותי: "לאן אתה הולך, אתה בטח מנסה לתפוס בחורה שמתחמקת". ישראל פז ז"ל, מורי ורבי מהתקופה ביומון "חדשות הספורט", לעג לי: "'גבוה, תהיה רגוע, אין כאן סקופים". לפני שהלכנו לישון לילה אחד אמרתי לו: "תפסיק עם ההערות, אני אסדר לך כתבה שאתה לא חולם עליה".
אחרי אין ספור ניסיונות זה הצליח. ישראל נשמעה לזאטופק כמו מקום על הירח, והוא שאל אם ת"א זה באמריקה, אבל ביקש ממני: "כשתהיה בפראג תגיע לאצטדיון". וכך עשיתי. מצאתי אותו במשרד מוזנח, אפילו כיסא לאורח לא היה שם. האיש נשמע מבולבל לחלוטין, אבל זו הייתה חוויה מדהימה להיות איתו באותו החדר. אבל לצד ההתרגשות, זה היה שובר לב לראות את זאטופק הענק שבור ומותש בגיל 56 אחרי חמש שנים של עבודת כפיים. הוא סיפר בשקט: "הצעירים לעגו לי על כך שבראשית עבודתי לא הצלחתי להרים שק מלט. שוטרים ותיקים ששמרו עלינו היו סלחנים יותר והתחשבו במעמדי". אני זוכר עדיין מאותה פגישה איך זאטופק סיפר לי כי מי שהמציא לו את הכינוי "הקטר" היה אתלט העבר הצרפתי מרסל הנסן, שהפך בהמשך לעיתונאי.
במהלך הפגישה זאטופק הביט על שעונו ואמר כי האוטובוס הקרוב העירה יגיע בעוד 10 דקות. ואז, לפתע, כאילו תלאות החיים לא פגעו בגופו, הוא פתח בריצה כמו פעם כששמע את מנוע האוטובוס. אני עוד ניסיתי לעמוד בקצב, והאוטובוס לא הספיק להגיע לתחנה כאשר זאטופק עצר אותו באמצע הכביש. זו לא הייתה תחרות, אבל בעיניי, חזיתי מקרוב באחת הריצות הגדולות של אחד מהספורטאים האדירים בהיסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
