בת ה-13 שברחה מהשבי שותקת: "תנו לה זמן"
ג'יימי קלוס, שברחה בסוף השבוע מהבקתה שבה הוחזקה 3 חודשים על-ידי רוצח הוריה, ממעטת לדבר. לא ברור איך נמלטה ומדוע תקף החוטף דווקא את משפחתה. אליזבת סמארט, שנחטפה בגיל 14: "דברים לא יהיו כמו פעם". קטי בירס, שבגיל 10 חולצה מבונקר: "יש חיים אחרי הטראומה"
סבה של ג'יימי קלוס, הנערה בת ה-13 שנחטפה לפני שלושה חודשים מביתה בצפון מערב וויסקונסין, שניות אחרי שהחוטף רצח ביריות את שני הוריה, אמר היום (שבת) כי נכדתו סיפרה אחרי בריחתה בסוף השבוע שלחוטף, ג'ייק תומס פטרסון, לא היה שום קשר למשפחה, ואין לה מושג מדוע תקף דווקא אותם. דברי הנערה רק מגבירים את המסתורין סביב הפרשה שמרתקת את וויסקונסין מאז אוקטובר.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
הפרשה, נזכיר, החלה כשגופותיהם של ג'יימס ודניס קלוס נמצאו מוטלות בביתם בעיירה בשם בארון אחרי שנורו למוות. בתם בת ה-13 ג'יימי לא נמצאה שם. בתחילה היו שהעלו את החשד שהיא הייתה מעורבת ברציחתם ואז ברחה, אולם מהר מאוד החשד הזה התפוגג. שלשום, אחרי 88 ימים שבהם נעדרה והתנהלו אחריה חיפושים, נמלטה ג'יימי מהבקתה בעיירה גורדון שבה הוחזקה, וביקשה מאישה שפגשה בדרך להתקשר למשטרה.
"מישהו בשם ג'ייק פטרסון רצח את ההורים שלי וחטף אותי", סיפרה ג'יימי לאישה. הנערה נראתה רזה וחיוורת, שערה היה פרוע ולרגליה נעלה נעליים גדולות ממידתה. לבקשת ג'יימי מיהרה האישה להתקשר למשטרה, ובתוך 11 דקות פרצו השוטרים לבקתה של פטרסון בן ה-21 ועצרו אותו בחשד לרצח וחטיפה. החוקרים סבורים כי מטרתו של פטרסון הייתה מלכתחילה לחטוף את ג'יימי, אולם ככל הנראה לא היה שום קשר בינו לבינה או לבין משפחתה, ולכן המניע למעשיו אינו ברור.
סבה של הנערה, רוברט נייברג, אמר היום כי הדבר היחידי שהמשפחה יודעת בוודאות הוא שאף אחד מבני המשפחה לא הכיר את פטרסון. "הוא לא הכיר את ג'יימי, והוא גם לא הכיר את דניס או את ג'ים", אמר הסב, "אבל הוא ידע מה הוא עושה. אנחנו לא יודעים אם הוא ניהל מעקב אחריה או משהו כזה. האם הוא אי פעם ראה אותה בכלל?".
הסבא סיפר כי אתמול העביר כמה שעות במחיצתה של ג'יימי. לדבריו כל מי שבא איתה במגע מאז צאתה מהשבי נמנע מללחוץ עליה לדבר, וסוכני FBI ורופאים המליצו להניח לה לספר על שאירע רק כשתהיה מוכנה לכך. לדבריו רוב הזמן היא שמרה על שתיקה ולא דיברה על האופן שבו החזיק אותה פטרסון בשבי.
ברחה כשהחוטף יצא מהבית
הידיעה שג'יימי נמצאה ושהיא בחיים גרמה לפרץ של אושר והקלה בבארון, עיירה בת 3,300 תושבים השוכנת כ-96 קילומטרים מהמקום שבו נמצאה הנערה. גילויה הביא לסיומו מבצע חיפושים ענקי שריתק את המדינה. השריף של מחוז בארון, כריס פיצג'רלד, סיפר על הרגע שבו שמע שג'יימי נמצאה בחיים: "הרגליים שלי החלו לרעוד. זה היה אדיר. הלחץ, ההקלה – זה היה אדיר".
לדברי השריף, החוקרים עדיין מנסים להבין מה קרה לג'יימי במהלך תקופת השבי ומדוע היא נחטפה מלכתחילה. עדיין לא ברור כיצד הצליחה לברוח, אבל מה שכן ידוע הוא שבזמן בריחתה פטרסון לא היה בבית. "אני יודע שכולכם שואלים למה כל זה קרה", אמר השריף פיצג'רלד. "תאמינו לי, גם אנחנו". לדבריו, לפני הרצח הכפול והחטיפה נקט פטרסון כמה צעדים שנועדו למנוע השארת ראיות בזירה, וכך למשל הוא גילח את ראשו. בבקתה שבה הוחזקה ג'יימי נמצא אקדח. לפי מסמכים רשמיים, בזמן היעלמותה של ג'יימי הייתה הבקתה שייכת לאביו של פטרסון.
פטרסון יובא לבית המשפט בפעם הראשונה ביום שני, וגם עכשיו נותרת אישיותו בגדר חידה. הוא מובטל ונטול עבר פלילי. בשנת 2016 עבד יום אחד באותו המפעל שבו עבדו הוריה של ג'יימי, אך לא נראה שיצר איתם קשר כלשהו במהלך עבודתו הקצרה שם. הוא סיים את לימודיו בתיכון בשנת 2015, ושם היה תלמיד טוב וחבר בנבחרת הטריוויה. לפי החוקרים, הייתה לו "קבוצה נהדרת של חברים".
שכנתו של פטרסון כריסטין קזינסקס, שפגשה את ג'יימי מיד כשזו ברחה, סיפרה כי לימדה את פטרסון מדעים בחטיבת הביניים, אולם היא לא זוכרת ממנו כמעט דבריו. "הוא נראה ילד שקט", סיפרה, "אני לא זוכרת שום דבר שיכול להסביר את זה".
אליזבת סמארט: אסור לאבד תקווה
בחודשים שבהם חיפשו אחרי ג'יימי קיבלו החוקרים אלפי טיפים, צפו בסרטונים מעשרות מצלמות אבטחה וניהלו מבצעי חיפוש רבים, בכללם מבצע חיפוש שבו השתתפו 2,000 מתנדבים אך לא הוליד שום רמז. בנובמבר אמר השריף כי בחיפושים אחר ג'יימי הוא משתדל שלא לשכוח מקרים דומים מהעבר, כאלה שהסתיימו בצורה טובה, בהם חטיפתה של אליזבת סמארט, שהייתה בת 14 כשנחטפה מביתה בסולט לייק סיטי ב-2002.
סמארט חולצה אחרי תשעה חודשים, בזכות העובדה שחוטפיה יצאו איתה אל מחוץ למקום שבו הוחזקה ועוברי אורח זיהו אותם מפרק של תוכנית הטלוויזיה "המבוקשים ביותר באמריקה". בריאיון לסוכנות AP בסוף השבוע אמרה סמארט, היום בת 31 ואם לשלושה ילדים, כי סיפורה של ג'יימי מוכיח שוב שאסור לעולם לאבד תקווה כשמדובר במציאת ילד נעדר. היא הדגישה כי כל אדם עובר חוויה נפשית אחרת אחרי שנחטף, אבל ג'יימי תצטרך להתמודד עם העובדה שהדברים לא עומדים לחזור להיות כפי שהיו: "סביר להניח שאחד הדברים הקשים ביותר שאיתם היא תצטרך להתמודד יהיה הצורך למצוא תחושה חדשה של נורמליות בחיים. לא ליצור את החיים הקודמים, אלא ליצור חיים חדשים וללמוד להיות בסדר עם זה".
בסוף השבוע דיברה גם קטי בירס, אישה אחרת שמקרה החטיפה שלה זכה לפרסום בארה"ב. מחר ימלאו 26 שנה ליום שבו חולצה בירס, אז בת עשר, מבונקר תת-קרקעי עשוי בטון במדינת ניו יורק שבו הוחזקה בשבי במשך יותר משבועיים על-ידי חבר של משפחתה. הוא פיתה אותה לבוא לביתו בהבטחה שייתן לה מתנות יום הולדת. כששמעה על מציאתה בחיים של קלוס חשה קטי שמחה רק לרגע אחד – ואז התחלפה השמחה בדאגה עמוקה. "היא תצטרך להתאבל על אובדן הוריה ולהשלים עם העובדה שהייתה חטופה, הצליחה לברוח ועברה כל אחד מהדברים האחרים שהיא עברה, לא ברור מה. וזה לא הולך להיות קל".
המומחים והקורבנות לשעבר אומרים שמה שג'יימי תצטרך עכשיו יותר מכול הוא זמן ומרחב לנשימה. "אחד הדברים שעזרו לי להתאושש מהר כל כך היה העובדה שאף אחד לא אילץ אותי לדבר על מה שקרה", אומרת בירס בת ה-36, כיום נשואה עם שני ילדים. "אפילו לא התראיינתי על זה עד גיל 30. לא הייתי צריכה לחיות את זה יום אחרי יום".
שליטתו של הקורבן
לא ברור מה בדיוק עברה ג'יימי, בכלל זה השאלה אם היא הייתה קורבן להתעללות מינית. דוויין באוורס, מטפל בטראומה המסייע למשפחות של נעדרים וחטופים, אומר שלכן אנשים חייבים להיזהר כשהם באים במגע איתה. לדבריו, אף שחברים ובני משפחה משתוקקים ודאי לדעת פרטים על מה שקרה לג'יימי, השליטה היחידה שיש לקורבן היא היכולת לקבוע מתי, למי ואיך לספר את סיפורו המלא. באוורס אומר שהדבר נכון שבעתיים במקרה של ג'יימי: "לרוב הילדים החטופים יש את התקווה שהוריהם ימצאו אותם, אבל במקרה הזה היא ידעה שהוריה מתים".
סמארט ציינה כי שאלות שעשויות להיראות תמימות עלולות לפגוע בג'יימי. היא העידה כי היא עצמה חשה מתגוננת כשאנשים שאלו אותה מדוע לא ברחה או צעקה כשחוטפיה לקחו אותה מעת לעת אל מחוץ למקום השבי.
בירס וסמארט אומרות כי הן ההוכחה לכך שקורבנות טראומה יכולים להמשיך הלאה ולחיות חיים שמחים ומלאים. "זה אף פעם לא יהיה קל, אבל עם התמיכה הנכונה, האנשים הנכונים לדבר איתם ואנשים שאוהבים אותה – היא תוכל לשרוד ולפרוח", אומרת בירס, שהופקדה בידי משפחת אומנה אחרי חילוצה, בשל התעללות שעברה במשפחתה שלה עוד לפני החטיפה. "הם פשוט הקיפו אותי באהבה ונתנו לי בית נורמלי וזה היה עבורי הדבר החשוב ביותר".
באוורס מזהיר עם זאת שזה לא יקרה מהר, ושאנשים צריכים להבין שג'יימי תשוב ותחווה את הטראומה שלה בדרכים שונות לאורך חייה – בין השאר אם תיצור מערכות יחסים רומנטיות או תביא לעולם ילדים משלה. "אנשים נוטים לחשוב, אוקיי, עברה כבר שנה, את בטח כבר בסדר", אומר באוורס, "ואילו בפועל את אולי לומדת להתמודד עם הדברים, אבל זה אף פעם לא ייעלם". לדבריו חשוב שג'יימי תדע שכל מה שהיא חושבת ומרגישה הוא נורמלי לחלוטין: "אל תפחדי מזה – אל תחשבי שמשהו בך לא בסדר. את לא הצד הרע בסיפור הזה".
סמארט אומרת שאם הייתה פוגשת את ג'יימי הייתה אומרת לה שהיא אדם בעל כושר הישרדות ושהיא גיבורה: "היא אדם חזק ואמיץ באופן יוצא מגדר הרגיל, ויש כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותה ורוצים לעזור לה בכל דרך".
לפנייה לכתב/ת 
