"מזמינים אותי להופיע במדינות שאסור לי להגיע אליהן"
הוא ממלא אולמות בטורקיה בגודל של קיסריה ונאלץ לסרב להופעות באיראן ובערב הסעודית, אבל בארץ לא כולם מכירים אותו. המוזיקאי מארק אליהו, שמנגן על כלים לא שגרתיים, מסביר איך הפך לכוכב במזרח ומודה שההתקפות הפוליטיות באות דווקא מהמערב. ריאיון
אם אתם לא מבקרים באופן קבוע בפסטיבלי ג'אז ומוזיקת עולם בארץ, סביר להניח שלא שמעתם את השם מארק אליהו. אבל את הקאמנצ'ה שלו - הכלי הפרסי העתיק עליו הוא מנגן - שמעתם ועוד איך. אם זה בזכות הפרויקט של עידן רייכל, בהופעות לצד ריטה וברי סחרוף, או דרך מופעי מחול וקולנוע (בין היתר הלחין את הפסקול לסרט "בלדה לאביב הבוכה") והפקות שונות - אליהו נמצא בשטח כבר לא מעט שנים, והוא כאן כדי להישאר.
כמו הכלים עליהם הוא מנגן, הדרך המוזיקלית של אליהו יוצאת דופן. "שני ההורים שלי מוזיקאים והתחנכתי על מוזיקה קלאסית", הוא מספר, "בגיל 13-12, התאהבתי בכלי שנקרא סאז (בגלמה). ראיתי את רוס דאלי בהופעה בארץ, והתחלתי לנגן על הכלי אבל לא היו פה מורים". כך הוא מצא את עצמו בגיל 16 לומד וגר אצל המאסטר דאלי בכבודו ובעצמו ביוון. שם, הרחק מבית הוריו ומבית הספר שעזב, הוא למד סאז ומוזיקה טורקית ויוונית. שם גם שמע לראשונה את הקאמנצ'ה.
"שמעתי הקלטה והיו לי צמרמורות, תגלית כזאת. התקשרתי להורים ואבא שלי סיפר לי שסבא רבא שלי היה נגן קאמנצ'ה", הוא ממשיך, "גיליתי את הכלי רחוק מהבית, ביוון, אבל זה משהו ששייך לשורשים שלי. בעקבות זאת נסעתי לאזרבייג'ן ולמדתי שם קאמנצ'ה במשך שנתיים".
עוד בערוץ המוזיקה:
דודו פארוק: "אני הולך להיות ראש הממשלה"
בת ה-6 נרצחה בבי"ס: אביה המוזיקאי הקדיש לה אלבום
מי מסתתר מאחורי המסכה: פורטיס חוזר לאלבום המופת
הרומן שלו עם נדודים ועם מדינות שעל התפר בין מזרח ומערב לא נגמר שם, ובשנים האחרונות הוא עלה רמה, והחל למלא אולמות בטורקיה בגודל של קיסריה. זה כולל כמובן גם עדר מעריצות, בקשות לסלפי בתום ההופעה, ומאבטחים ששומרים עליו מכל עבר. אבל לא מדובר ברומן חולף, אצל אליהו, שנולד באזור הקווקז ועלה לארץ כילד עם משפחתו (אביו, פרץ אליהו, הוא מוזיקאי מוערך בפני עצמו) - המזרח זורם בדם.
איך אתה מסביר את הטירוף סביבך בטורקיה?
"לא יודע למה דווקא טורקיה אבל אפשר לשער, היא בדיוק הגבול בין אסיה לאירופה. הטורקים צורכים תרבות וצמאים לאמנות. אני מנגן על כלים שבאים מהמסורת שלהם. תהליך הגלובליזציה שהתרחש במערב לפני שנים, קורה עכשיו במזרח - מין התאחדות תרבותית. המזרח מבקש משהו חדש מבחינה תרבותית, כי הישן הפך למוזיאוני והיסטורי. אף אחד כבר לא הולך לקונצרטים של מוזיקה מסורתית עם קאמנצ'ה וטאר - גם שם זה לא מיינסטרים, זה שוליים.
"אני לא עושה משהו מסורתי, זה פופ עכשווי, אבל שומעים במוזיקה ובלחנים שהמסורת יושבת נכון. זה לא תייר שמנגן מוזיקה הודית לכיף, זה הדבר האמיתי - עם המקאמים והסולמות. המוזיקה הזאת חיה מחדש ומקבלת פופולריות וזה מגניב וחופשי", הוא מנסה להסביר את האהדה לה הוא זוכה, אבל האמת היא שהמוזיקה המהפנטת שלו מדברת בשם עצמה וקשה שלא להישאב לתוכה.
"יש לי גם קהל באיראן ובמדינות ערב - אני מקבל המון הזמנות לנגן בנסיכויות, בערב הסעודית ובכל מיני מקומות שאני לא יכול לנסוע אליהם". אבל סיבובי ההופעות של אליהו חורגים מעבר לסובב הים התיכון והוא מופיע בכל העולם. "כשאנחנו מופיעים באירופה, וגם בישראל ובארצות הברית, זה נוגע בקהל מערבי. בשביל אוזן מערבית המלודיות שאני כותב נשמעות כאילו הן מערביות - הן נגישות".
מה ההבדל בהופעה מול קהל טורקי לעומת קהל ישראלי?
"זה גם מאוד דומה כי יש חוויה מיסטית בהופעות. אבל הטורקים מאוד אמוציונאליים ואוהבים דרמה אז ההופעות שם מאוד מרגשות והן גדולות יותר מבישראל. אנחנו לא חיים שם ומגיעים לשם רק כמה פעמים בשנה, אז זה נורא מרגש איך שמקבלים אותנו".
אתה חושב שיש יותר סבלנות שם? כי רובם יודעים שאתה ישראלי.
"אני חושב שאנשים מפוקחים או אנשים שצורכים תרבות, יש להם את היכולת להפריד בין האמנות לבין הדעה הפוליטית שלהם. היה פוסט שהסוכן שלי בטורקיה שלח לי, מישהי כתבה 'הייתי עכשיו שעתיים באתר פרו-פלסטיני, קראתי על הפלסטינים ובסוף פתחתי מוזיקה של מארק אליהו ועפתי'".
"אני לא נתקל בהתקפות פוליטיות בטורקיה", הוא מתייחס לשאלה המתבקשת, "אני נתקל בהן הרבה יותר באירופה. הייתה לנו למשל הופעה בפריז, ובחוץ חיכתה לנו הפגנה ענקית של פרו-פלסטינים עם דגלים, צעקות ותמונות של חיילים יורים בילדים, זה היה ממש לא נעים. ההופעה תוכננה להיות בפארק בחוץ והכניסו אותנו לתיאטרון בגלל האיום של ההפגנה".
נולדת להיות מוזיקאי או שדחפו אותך לזה?
"לא, זה לגמרי משהו שנועדתי לו, אומרים שנשמות בוחרות לאן להיוולד. הייתה לי משיכה למוזיקה כבר מינקות, בגיל שנתיים-שלוש היו לי קלטות של מייקל ג'קסון, היה לי את העולם המוזיקלי שלי ותמיד נמשכתי למוזיקה ויצירה. כתבתי שירים בילדות ומוזיקה הייתה חלק ממני, זה לא היה משהו שפתאום גיליתי או חשבתי שיש אופציה אחרת".
בשבוע שעבר אליהו שחרר את הסינגל הראשון שלו Nana מתוך אלבומו החדש והרביעי, אותו ישיק במועדון הבארבי ב-24 בינואר. אל המוזיקה שיצר הוא מוסיף עכשיו אלמנטים אלקטרוניים שעד היום השאיר בצד. "בשנים האחרונות התחלתי להפיק מוזיקה אלקטרונית בבית", הוא מספר, "נכנסתי למסע כזה של התנסות ויצרתי כל מיני סוגים של טראקים אבל שמתי אותם בצד. ואז עברתי תהליך עם כל הדבר הזה ובאופן מאוד עדין ואורגני הולחנו יצירות לתוך העולם הזה, אני מרגיש שזו התוצאה שחיפשתי".
ממוזיקה אינסטרומנטלית ברובה, אליהו גם משלב עכשיו שירה ביצירה שלו. "בילדות שרתי הרבה ועם הנגינה שמתי את זה בצד אבל תמיד המשכתי לשיר לעצמי, ובהופעה הזו הכנסתי יותר שירה ויותר קול", הוא מסביר ומספר על הדברים שנותנים לו השראה. "כשאנחנו בסיבוב הופעות אז אני תמיד מבקש מהמארחים שישמיעו לי את המוזיקה המקומית. בדרך כלל יש איזו מנגינה או שתיים שנתפסות ואנחנו שרים אותן כל הסיבוב וזה נהיה הפסקול".
קשה להכניס את המוזיקה שלך לתבנית, אתה מצליח להגדיר אותה?
"הרבה מהמוזיקה שהלחנתי מאוד רומנטית ומושפעת גם מכינור, גם ממוזיקה קלאסית אירופאית וגם מכל מיני צבעים במזרח שהתעמקתי בהם במסעותיי בעולם. כל אחד מאיתנו הוא עולם מוזיקלי שסופג מהיום שהוא נולד צלילים שונים, כל אחד הוא ספרייה, ואז כשזה יוצא החוצה קשה להגדיר סגנונית. אין ז'אנר ספציפי שאני מאזין לו ואני לא חושב על ז'אנר כשאני מייצר מוזיקה".
מה החלום? לאן אתה רוצה להגיע?
"אני מרגיש שאני מגשים את החלום, אני חי את החלום. השאיפה היא להיות עם הרבה כוח ולפזר את האהבה והאמנות שלי בכמה שיותר לבבות ואוזניים. יש הרבה מאזינים שלי שעוד לא שמעו אותי בלייב ומקומות שעוד לא הגעתי אליהם. תמיד רציתי לעשות מוזיקה ולטייל והמוזיקה מגשימה לי את החלום ומשאירה אותי נווד - זה מדהים".
מארק אליהו ישיק את אלבומו החדש ב-24 בינואר בבארבי בתל אביב, לפני כן תוכלו לראות אותו בהופעה עם אביו פרץ ב-17 בינואר בבית אבי חי ובפסטיבל הג'אז באילת ב-14 בפברואר עם שי צברי.
