לטייל עם הבת ולשכוח מהעולם

אנחנו צועדים בפארק ליד הים. ילדים רצים, בועות סבון, הורים צעירים, יהודים וערבים, מישהו מוכר גויאבות אדומות בזול, הכל נראה לי כל כך נפלא. אני מוכן ממש להישאר בעולם הזה בלי שום הסתייגויות. "אבא, אולי מחר תקנה לי פה ארטיק, ולא נקנה שום דבר בתל אביב?" את מתכננת.

הערב מתחיל לרדת. השארנו את התיק עם הנייד על החוף ולא הודענו שנלך לכל כך הרבה זמן. "קדימה נינה, כבר חושך עוד מעט, בואי נחזור אל אמא," אני אומר.

עוד מעט חושך. צילום: אלבום פרטי

"יש לי רק רעיון, אבא. נעלה לפה, ואני אשתולל לבד ואז נחזור," את אומרת.

"לא נינה, מספיק, תקשיבי לי עכשיו. אמא לא יודעת איפה אנחנו, והיא בטח כבר מתקשרת לסבתא ענת ולדודה צליל ושואלת אותן איפה אבא ונינה".

"ולמי עוד היא מתקשרת?" את שואלת.

"אני אגלה לך אם תבואי," אני אומר.

"אבל אבא, עוד לא השתוללתי," את עונה.

"כל הזמן את משתוללת נינה".

"אבל לא השתוללתי שם, שם אבא", את מצביעה לראש הגבעה, השמש כבר מתקרבת אל המים והשמיים מאדימים.

"נינה, אם את לא באה עכשיו אני הולך לתפוס אותך ולהרים אותך ואת תצעקי כל הדרך ולא יהיה אכפת לי", אני אומר. את מוצאת את זה מצחיק ומחייכת, כאילו, נו אבא, באמת איתך. אני תופס אותך, ואת צועקת וצועקת.

לטורים הקודמים:

הלילה הראשון של הבת שלי 

לחכות שאמא תחזור הביתה

"תראי נינה, עוד רגע לילה, אמא בטח משתגעת מדאגה," אני אומר.

"ולמי היא מתקשרת?" את שואלת שוב.

"לכולם נינה, לכולם," ואני מתחיל למנות שמות.

את נרגעת כשאנחנו מתקרבים חזרה אל החוף.

"אבא, אני רואה שם כחול כזה, זה הכחול שלנו", את מאתרת את הציליה תחתיה ישבנו. מולה אני רואה צללית יושבת ומביטה ברוגע בשקיעה, בלי שום דאגה, כאילו זו רק היא, השקיעה והשלווה שבינהן. אנחנו מתקרבים תוך כדי שהשמש נעלמת, מפה אפשר לראות כבר בבירור שזאת לא דור שיושבת שם אלא אישה אחרת שפונה אלינו מיד.

"אתה לא יודע כמה היא לחוצה," אומרת הגברת, "היא הלכה לכיוון ההוא לחפש אתכם במתקנים". אחרי כמה דקות אנחנו מוצאים את דור עם אלישע, אחיך הקטן, על הידיים. דור עצבנית, היא צעדה את כל רצועת החוף הלוך וחזור בחיפוש אחרינו. "בזה נגמרו היחסים ביננו," אומרת דור, ואת עדיין על הכתפיים שלי.

"שיקול דעת של תינוק יש לך!".

"את צודקת," אני מסכים איתה, כמובן.

"אבל אמא", את מדברת מן הכתפיים שלי.

"נינה, לא עכשיו", עונה לך דור. "אני לא רוצה לשמוע".

"אבל אמא, אמא", את מנסה שוב, "רק הלכנו לטיול".

אני מקווה שדור תסלח כמה שיותר מהר אבל גם קצת נהנה מאחוות הפושעים שנוצרה ביננו. אני מתנצל שוב ושוב, מנסה להרגיע אותה.

"כשאנחנו חוזרים הביתה אתה לבד. אתה מקלח אותם, אתה משכיב לישון, לא אכפת לי בכלל," היא אומרת וצועדת אל הגלים להביט ברגעים האחרונים של השקיעה. "בכלל לא מגיע לך לראות כמה יפים השמיים עכשיו", אני שומע אותה אומרת לי את המשפט האחרון.

את מסתכלת עליי, מרימה כתפיים בחיוך קל, כמו אומרת לי - "נו, מה אפשר לעשות", ומצטרפת לאמא לראות את השמש נעלמת.

הכותב הוא במאי קליפים ופרסומות, כותב הספר "אבא מתחיל"