ביקורת סרט - "פרה אדומה": מבט חדש על ההתנחלויות
סרט הביכורים של ציביה ברקאי יעקב, "פרה אדומה", מספק הצצה מסקרנת לעולם שכמעט ולא נראה בקולנוע הישראלי - ההתנחלויות. חבל רק שהרומן הלסבי במרכזו מחליש את העלילה והופך אותה לצפויה
אקסטזה משיחית ותשוקה מינית מניעות את עלילת "פרה אדומה", סרטה הראשון של ציביה ברקאי יעקב. אלא שהשילוב של להט אמוני ורומן להט"בי מבוצע בו באופן שהוא יותר מלאכותי מאשר אינטגרלי - והתוצאה, על כן, דידקטית ומאולצת.
עלילת הסרט מתרחשת בהתנחלות סילואן (כפר השילוח) שבמזרח ירושלים. הגיבורה היא בנימינה המכונה "בני" (אביגיל קובארי), בתו היחידה של רב ימני קיצוני (גל תורן). אימה נפטרה בלידתה, וזה עתה הלכה לעולמה גם סבתה שגידלה אותה. על העובדה שמדובר בנערה לא שגרתית מעידה כבר סצינת הפתיחה, שבה היא נצפית מניחה תפילין לצד אביה (קריאות המואזין הנשמעות ברקע מייצגות היטב את המתח המתמיד המתקיים בשכונה בין תושביה היהודים והפלסטינים).
במילים אחרות, בני, כמתבקש משמה הזכרי, היא נערה מרדנית, שבמקביל חווה התמודדות עם זהותה המינית. כאשר אל המקום מגיעה יעל (מורן רוזנבלט), בת שירות לאומי - כמו נולדת בני מחדש, לפחות בכל הקשור לסוגיה הנ"ל.
ואומנם, הפלא ופלא. במקביל להגעתה של יעל נולדת עגלה אדומה מתוקה. הופעתה של זו, כידוע, מבשרת את בניית בית המקדש השלישי, ואפרה משמש לטיהור טומאת המת. והנה פרט מקרי נוסף – בני היא אדמונית, ממש כמו העגלה שזה עתה נולדה, ושעליה מבקש ממנה אביה להשגיח. האנלוגיה ברורה: הלידה הפלאית מתקשרת לגאולה, במובן האפוקליפטי ובמשמעותה האישית.
עוד ביקורות סרטים:
בעיה אחרת קשורה בדמותו של האב-הרב המשיחיסט, שלוקה בחד-ממדיות. רוב הזמן הוא מדקלם טקסטים לאומניים-משיחיים, ונקלע לעימותים צפויים (למשל, בניסיונו לעלות על הר הבית בערב יום כיפור). ניכר בהבעותיו של גל תורן כאילו הוא תר אחר איזו מהות להיאחז בה, אך לשווא. כאשר האב מגלה את דבר הרומן האסור שמנהלת בתו - תגובתו אף היא צפויה.
לו הייתה ברקאי יעקב מעמידה את הדינמיקה בין האב ובתו במרכז סרטה – היינו מקבלים זווית התבוננות לא שגרתית על קהילת המתנחלים, ודאי במקום הטעון סילואן. אבל קל - הו, כמה קל - יותר להתיק את הסיפור הפוליטי הנפיץ לטובת רומן חניכה, שבסופו מזהה הנערה-אישה את גורלה בזה של העגלה שזה-עתה-נולדה. על מנת שלא להישאר מנותקים לגמרי, מזכירים פה את פינוי עמונה (2017) בבחינת נו, שיהיה. אם לא יוסיף – ודאי שלא יזיק.
עדיין, "פרה אדומה" (שזכה בפרס הסרט, סרט הביכורים והשחקנית המצטיינים בפסטיבל ירושלים האחרון) הוא סרט מספק. קודם כל, בזכות הופעתה של אביגיל קובארי - שחקנית וזמרת (אחד משיריה אף נשמע בסרט) שנוכחותה המרשימה, כך יש לקוות, תמשיך ללוות את הקולנוע הישראלי. היא מתעלה מעבר לפמיניזם הדתי-לאומי שבני מייצגת, ויש בדמותה אותה מידה של התרסה וחיוניות המאפיינות גיבורות בנות גילה שנצפו לאחרונה בקולנוע הישראלי (ע"ע "אין בתולות בקריות"). זאת, גם אם אפשר היה לוותר על הסצינה שבה היא מאוננת בשירותים של ביה"ס, שעה שמערכת הכריזה מודיעה על ההתגייסות נגד פינוי עמונה. המיני והפוליטי מעורבים פה בגסות.
יש להעריך את ניסיונה של ברקאי יעקב (בוגרת ביה"ס סם שפיגל) למקם את עלילת סרטה בסביבה שאינה שגורה כלל בקולנוע הישראלי. אבל דווקא משום כך חבל שהיא בוחרת להחניף לצופה במקום לאתגר אותו. אחרי הכול, כמה קל להזדהות עם נערה-אישה שאינה מחויבת פוליטית, מורדת באביה הרדיקלי, ומוצאת לה (אולי) פתח של תקווה בתל אביב.
"פרה אדומה" הוא סרט שבו הדמויות נוטות לומר בקול רם את מה שהן חשות ומה שדמויות אחרות מרגישות. הוא מותיר מעט מדי דברים מרומזים. העימותים שבו צפויים. ועם זאת, הקולנוע הישראלי זקוק לעוד סרטים כמו "פרה אדומה" (אגב, הבמאי הוותיק דני וקסמן ביים דרמה קצרה בשם זה בשנת 1986, על גבר גלילי המחפש אחר פרתו שנעלמה). על אף ההסתייגויות, זהו סרט שמעשיר את עולם הדימויים של הקולנוע שלנו, ומפנה את מבטו – מבטנו – לסביבה אנושית ואידיאולוגית שהיא אומנם מעוררת מחלוקת, אך ללא ספק מהווה חלק מהחברה הישראלית.
