באיזו רשת תמצאו את הפיצה הטובה מכולן?

היא זולה וטעימה, היא הג'אנק פוד המושלם וגם מנת גורמה במסעדת שף, היא יכולה לשבת במקפיא של הסופר או להיאפות בתנור עצים בן מאות שנים בכפר קטן באיטליה, והיא אחד המאכלים הפופולריים בעולם. בקיצור – היא פיצה.

בבסיסה הפיצה היא לא יותר ממאפה בצק שמרים מרודד שעליו מונחים לרוב רוטב עגבניות וגבינת מוצרלה, אפוי בתנור דקות ספורות. אך כמו כל הדברים הפשוטים והטובים, מאחורי החזות הקלילה יכולה להסתתר מורכבות גדולה. כי לעשות פיצה כל אחד יכול, אבל לעשות פיצה מושלמת באמת - זו כבר אמנות.

החיפוש אחר הסלייס המושלם(צילום: ירון ברנר)

למרות המגוון הכמעט אינסופי, רק שני סגנונות עיקריים הצליחו לכבוש את הפסגה האמריקנית, ומשם את הפסגה העולמית. הראשונה היא הפיצה המוכרת כפיצה ניו-יורקית, זו העשויה בצק דק עם בסיס מסורתי של רוטב עגבניות, גבינת מוצרלה ועליה תוספות שונות. הפיצה הזו נאפית ישירות על רצפת התנור הלוהטת במשך דקות ספורות. השנייה היא הפיצה המפורסמת של שיקגו, שהיא למעשה הכלאה בין פיצה לפאי ומכאן שמה – "שיקגו פיצה פאי". היא עשויה בצק עבה ותפוח ונאפית בתוך תבנית בעלת שוליים. את התוספות בפיצה פאי מניחים בדרך כלל ישירות על רוטב העגבניות, וגבינת המוצרלה מכסה על כל הטוב הזה מלמעלה.

אצלנו יש מבחר גדול של רשתות לצד פיצריות בוטיק. בחרנו להתמקד ב-12 רשתות ולחפש את הפיצה הטובה ביותר - משימה לא קלה כלל וכלל. בין מאות הפיצריות הפזורות בישראל יש פיצות יקרות שיכולות לאכזב, ומנגד פיצות זולות שיכולות במקרים רבים להפתיע.

המדדים לטעימה היו שירות, זמן המתנה, מחיר, גודל הפיצה והכי חשוב - הטעם. איך הבצק, מהם טעמו ואיכותו של הרוטב, האם הפיצה נאפית עם גבינת מוצרלה או עם גבינה צהובה? וישנו גם המדד הנוסף – "מדד איבוד השליטה", זה הקסם של הביס שבו רב הנסתר על הגלוי, הרגע שבו המשמעת התזונתית מפנה את מקומה לעונג.

טוני וספה היא רשת קטנה יחסית שהוקמה על ידי קבוצת מסעדנים ב-2007. ניסינו את הסניף שנמצא ברחוב הארבעה בתל אביב, והיחס שקיבלנו היה חביב ואדיב. הפיצות במקום מחכות מוכנות במגשים מלבניים גדולים מאחורי ויטרינה, וניתן להזמין כל גודל או משקל ולקבל אותן לאחר חימום.

הזמנו מגש השווה בגודלו לפיצה משפחתית לדברי העובדים במקום, ולאחר המתנה של כשתי דקות הגיעה הפיצה. הבצק היה תפוח, אוורירי, רך מבפנים ומתפצח מפריכות מבחוץ. רוטב העגבניות שנמרח באחידות נספג בו בצורה מושלמת, והמוצרלה פוזרה בנדיבות אך לא בהגזמה. את השוליים התחשק לטבול ברוטב ולאכול בלי סוף, עד כדי כך הם היו טעימים.

פיצה כמו שפיצה צריכה להיות. טוני וספה(צילום: יעל גרטי)

הביס היה כל מה שרוצים מפיצה. טעים, מנחם, מלא טעם, חף לחלוטין מטעמים תעשייתיים. היא אומנם יקרה - המחיר גבוה מאוד בהשוואה למתחרות, אך כנראה זה הסכום שצריך לשלם בשביל פיצה שהיא באמת פיצה, ולא רק נראית כמו פיצה. בבואנו לערוך טעימה השוואתית בין רשתות הפיצה השונות המדד מבחינתנו היה אחד – הטעם. מהבחינה הזו טוני וספה שווה כל שקל, והיא ללא ספק המצטיינת שלנו.

דומינו (בלי סמ"ך, שימו לב, זו רשת אחרת שעוד נדון בה בהמשך) היא אחת הוותיקות בתחום. מאז 1972, ליתר דיוק. 

את הפיצה שלה טעמנו בסניף הוותיק ברחוב לסקוב בתל אביב. הבעלים, שגם עובדים במקום ומכינים את הפיצות בעצמם, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הזמנו פיצה משפחתית ללא תוספות שמגיעה בקוטר של 37 ס"מ, ולאחר המתנה של כשמונה דקות וחצי היא הגיעה. הבסיס, בעובי בינוני, היה תפוח ורך מבפנים ומתפצח בפה מבחוץ. השוליים היו מעט אפויים מדי, אך טעמם היה טוב והעניק לפיצה ריח שרוף עדין של פיצה ביתית. רוטב העגבניות והגבינה הצהובה פוזרו בנדיבות ובמידה הנכונה והיו טעימים. הביס היה טעים מאוד ומענג, והפיצה התגלתה ככזו שרק רוצים ממנה עוד ועוד.

את המגש של פרגו טעמנו בסניף רחוב הרצל בראשון לציון, שבו הזמנו פיצה משפחתית ללא תוספות בקוטר של 36 ס"מ. היחס בהזמנה היה חם ולבבי, ולאחר המתנה של חמש דקות וחצי קיבלנו את המגש ועליו פיצה דקה למדי.

הבסיס היה אנמי ורך אך אפוי היטב. השוליים אף הם היו מעט אנמיים וחסרי טעם בולט. הרוטב היה טעים ובלטו בו טעמי העגבניות, מעט חמיצות נעימה ותבלינים. לא הורגשו בו טעמים תעשייתיים כלל. גבינת המוצרלה פוזרה באחידות ובמינון נכון והביס עצמו היה טעים ממש. הפיצה לא הייתה שומנית מדי, והשילוב של טעמים טובים אך רגועים בעוצמתם פשוט התחנן לתוספות, אבל בקטע טוב.

אף שמדובר ברשת שמתמקדת במשלוחים, הפיצה שאכלנו עוררה געגועים למסעדה איטלקית פשוטה וטובה. היא נאפתה באהבה וקיבלה מאיתנו אהבה בחזרה. 

רשת הפיצות הגדולה בארץ היא כולה תוצרת אמריקה. להאט, שנוסדה בקנזס ב-1958, יש למעלה מ-11 אלף סניפים ברחבי העולם. 87 מתוכם נמצאים בישראל, ובחרנו לטעום את המגש של סניף נצרת ביג פאשן. 

הזמנו פיצה משפחתית דקה (ניתן לבחור גם עבה) ללא תוספות, המגיעה בקוטר 36 ס"מ. היחס בהזמנה היה ענייני עד אדיש. נכון, מדובר בפס ייצור עולמי, אך האם הלקוח אמור להרגיש חלק ממנו? לאחר המתנה של שבע דקות וחצי הגיעה הפיצה.

הגבינה (100% מוצרלה) הייתה מגרה למראה, וטעמה היה בהתאם. רוטב העגבניות לא נראה בסביבה, אך בפה הוא הורגש וכנראה פשוט הסתפח אל הגבינה והבצק. הבסיס היה פריך מאוד, שמנוני וטעים, והשוליים של הפיצה פשוט מושלמים – מעוררים רצון לאכול מהם עוד ועוד. הביס עצמו היה טעים מאוד, אבל תוספת של רוטב עגבניות טרי יכלה לשדרג אותו.

העובד שבסניף אשדוד, שבו דגמנו את פצה פצץ, העניק יחס ענייני ולא מעבר. הזמנו פיצה משפחתית ללא תוספות בקוטר 36 ס"מ. לאחר המתנה של כשבע דקות הגיעה הפיצה שהייתה דקה, קריספית ואפויה היטב. השוליים היו מעט יבשים וחסרי טעם, מאלה שבדרך כלל נשארים במגש בתום האכילה ופחות נטרפים בתאווה. הרוטב ניתן בכמות מעטה ונספג ברובו בבצק, והגבינה - תערובת של צהובה ומוצרלה - פוזרה באחידות והייתה טעימה, אם כי שומנית למדי.

בסופו של דבר הפרופורציות בין הבצק לרוטב ולגבינה היו טובות מאוד, ואף שטעמו של הבסיס היה סתמי, הביס עצמו היה טעים וזה מה שחשוב. פיצה פצץ עשתה את העבודה ובסך הכול הייתה טובה.

היחס בסניף רמת ישי של אמריקן פיצה היה ענייני ונעים. הזמנו פיצה משפחתית רגילה ללא תוספות, בקוטר של 36 ס"מ, שהגיעה לאחר כשש דקות. הפיצה הייתה דקה, הבסיס היה אפוי היטב, מהסגנון הרך, וטעמו נחמד. השוליים התפצחו מפריכות והיו טעימים גם הם. כיסוי הגבינה הצהובה היה נדיב ואחיד וכך גם הרוטב, שלא סבל מטעם לוואי תעשייתי שמגיע לפעמים עם המחיר הנמוך.

לא מדובר בפיצה מהוללת, אבל בקטגוריית הפיצות הזולות היא השאירה אבק למתחרות.

דומינוס היא עוד ענקית שהגיעה מארצות הברית, ומחזיקה בישראל לא מעט סניפים. את הפיצה שלה טעמנו בסניף רמת ישי, ואף שהוא מיועד בעיקר למשלוחים, הוא היה נקי, מאורגן ומסודר ושני העובדים שקיבלו את פנינו היו אדיבים, נחמדים וסבלניים.

הזמנו פיצה משפחתית ללא תוספות, שמגיעה בקוטר של 35.5 ס"מ. לאחר המתנה של תשע דקות ו-45 שניות קיבלנו את המגש המיוחל. הבסיס היה דק אך לא דקיק, רך ובעל שוליים אפויים היטב אך לא פריכים, וטעמו היה טוב. גבינת המוצרלה והרוטב פוזרו באחידות ובנדיבות. הביס בסך הכול היה נחמד.

הקהל הרחב מחבב את הפיצה של דומינוס, וחלק מהלקוחות של הרשת הוותיקה אפילו מוצאים בה טעם של ילדות, אך יש בה משהו מעט סתמי שאינו מותיר רושם. טעמנו זולות ממנה שהיו לא פחות טובות.

פיצה כמעט חינם כשמה כן היא, רשת מהזולות ביותר בארצנו. הפיצות שלה מגיעות לפי מידות, ובסניף עפולה שבו ביקרנו הזמנו לארג' - המקבילה לפיצה משפחתית סטנדרטית בקוטר 36 ס"מ, ללא תוספות. לאחר המתנה של שמונה דקות וחצי הגיע המגש. בסיס הפיצה היה בעובי בינוני, אפוי היטב ורך מכל כיוון – כולל השוליים. טעמו מתקתק ונעים, אם כי מעט אנמי וחסר אופי. הרוטב פוזר באופן אחיד, וטעמו היה עדין מאוד וכמעט שלא הורגש. הגבינה הצהובה פוזרה באחידות.

הביס בסך הכול לא היה מיוחד, אבל נחמד. במחיר של 25 שקלים למגש היא אופציה לא רעה בכלל, וילדים יאהבו אותה בוודאות. עבור מי שמחפש טעם ברור של פיצה אמיתית זו אולי אופציה פחות בטוחה.

את הסלייסים של קאסה דל פפה טעמנו בסניף שברחוב סנפיר בתל אביב. במקום מציעים פיצות בגדלים שונים, ואנחנו הלכנו על פיצה משפחתית ללא תוספות בקוטר 37 ס"מ, שחולקה לשישה משולשים שווים בגודלם. היא הגיעה לאחר זמן המתנה ממושך של 15 דקות, שלא תאם את מספר הלקוחות במקום, והפעוט כבר החל לאבד את סבלנותו.

הבסיס היה טוב בסך הכול, קראנצ'י למדי ובעל שוליים תפוחים בעלי מרקם נעים בפה (כאלה שגם ילדים קטנים יכולים לאכול בקלות וללא חשש). הרוטב היה פחות מוצלח, וחסרו בו טעמים בסיסיים כמו מלח ופלפל. על אורגנו ועשבי תיבול נוספים אין מה לדבר בכלל. כמו כן, הוא לא פוזר בנדיבות והמחסור הורגש היטב. הגבינה הצהובה דווקא ניתנה בכמות נדיבה, אבל טעמה לא היה איכותי במיוחד. לסיכום, ביס סביר ולא יותר.

רשת פיצה מטר נפתחה בקול גדול בשנות ה-90, עם סניף ראשון בתל אביב שהביא את בשורת הפיצה האיטלקית המרובעת. הרשת עברה גלגולים רבים והגיעה ל-24 סניפים בשיאה, אבל כיום היא מונה שלושה סניפים בלבד. 

למרות מיעוט הסניפים, הסתקרנו ויצאנו לבדוק מה נשאר מהרשת שעשתה בעבר רעש גדול. את הפיצה, שמגיעה לפי אורך ולא לפי קוטר, הזמנו בסניף אילת. בעבר היו מונחים בוויטרינה מגשים מלבניים וניתן היה לבחור את אורך הפיצה, כיום ניתן לבחור בין מגש קטן באורך רבע מטר למגש רגיל באורך חצי מטר.

פיצה מטר. היו זמנים

לא היה ספק שהגענו לסניף שעוסק בעיקר במשלוחים, שכן הבלגן חגג בו. הזמנו פיצה משפחתית ללא תוספות באורך חצי מטר - המקבילה למשפחתית בעלת שבעה משולשים, לדברי העובד במקום. לאחר המתנה של 12 דקות וחצי הגיע המגש. הבסיס היה אפוי מדי ויבש, וכך גם השוליים. הגבינה פוזרה באופן לא אחיד – אזורים מסוימים היו עמוסים בעוד שבאחרים לא הייתה גבינה כלל. לא ראינו רוטב, אבל הבחנו בצבע שלו על הבסיס.

בסופו של דבר, אם הפיצה לא הייתה נאפית יתר על המידה, היא הייתה יכולה להיות סבירה. למעט צורתה המלבנית, היא לא הזכירה בשום צורה את הפיצה המעולה הזכורה לנו מהסניף הראשון – אי שם בשנות ה-90.

שמש היא אחת הזולות וגם הגדולות בישראל - עם מעל 50 סניפים. טעמנו מהפיצה שמוגשת בסניף רחוב הרצל בראשון לציון.

הזמנו משפחתית בקוטר של 36 ס"מ עם גבינת מוצרלה (ניתן לבחור גם צהובה ולשלם חמישה שקלים פחות). לאחר המתנה קצרה של חמש דקות וחצי הגיע המגש. כמות הגבינה הייתה דלה מאוד, וניקדה את הפיצה במקום לכסות אותה כמתבקש. הבסיס היה תפוח ועבה למדי, לא אפוי מספיק וחי במרכזו. השוליים שהספיקו להיאפות היו דווקא פריכים וטעימים. הרוטב נקווה לכדי שלולית במרכז הפיצה, וטעמו הזכיר יותר אבקת מרק מאשר עגבניות.

בשל המחיר הנמוך קצת קשה להתלונן, אבל הביס היה מאכזב. עם ההצלחה אי אפשר להתווכח, 50 סניפים בכל זאת, אבל את מבחן הטעם פיצה שמש לא צלחה.

פדאל היא רשת ותיקה וקטנה יחסית, הפעילה באזור הצפון בלבד. בסניף קריית טבעון הזמנו פיצה משפחתית ללא תוספות בקוטר 36 ס"מ, ולאחר זמן המתנה של שבע דקות ועשרים שניות קיבלנו את המגש. ברוב הטעימות ניגשנו תחילה לבחון את הבסיס, אך הפעם לא יכולנו שלא לעצור ולהשתהות אל מול חיתוך המשולשים ההזוי משהו שהוגש לפנינו - הפיצה הגיעה כאשר חציה משולשים קטנטנים וחציה ענקיים.

בחזרה לבסיס, שהגיע בעובי בינוני והיה אפוי כהלכה, תפוח ורך, אך חסרה בו מליחות באופן ניכר. רוצה לומר - לא היה בו מלח כלל. השוליים היו רכים ובעלי טקסטורה טובה. הרוטב כמעט שלא הורגש, וטעמו היה של רסק עגבניות בלבד. גבינה צהובה היא גבינה צהובה. הביס היה בסדר אך חסר טעם.

בסך הכול פיצה לא יקרה, שעם קצת מלח וסוכר בבצק, קצת טיפול ברוטב והרבה יותר אכפתיות הייתה יכולה להשתוות למקבילותיה הזולות, ולספק תמורה סבירה.

אולי זה מקרה מיוחד שאינו מייצג את הרשת, אבל מבחן טעימה הוא מבחן טעימה. רשת אמורה לספק חוויה זהה בכל הסניפים, ומגש אחד של פיצה מייצג את כולה. במקרה שלנו המגש היה מרושל, והפיצה ממש לא צלחה.