הוליווד משקשקת: האם בקרוב נפסיק ללכת לבתי הקולנוע?

הסרט נגמר, הגיע הזמן ללכת הביתה. אתה יוצא מאולם ההקרנה האפלולי הישר לתוך אמבטיית פלורסנט, שלט נאון מרצד מעל חנות מותגים, וניחוח חזק של מה שהיה פעם פופקורן באוויר. אתה מחפש את היציאה, מסתבך וקורא לעזרה. ואז פתאום זה נופל עליך, המקום שומם. מילא שישבת לבד בחושך מול המסך, אבל גם בחוץ אין אף אחד מלבדך. אין נפש חיה, כלב לא בא לכאן. עזבו כלב, אפילו מנקה אין. גם לא זומבים.

(צילום: shutterstock)

לא, זו לא סצנה מסרט פוסט-אפוקליפטי. גם לא מדע בדיוני. התרחיש הזה עלול להתממש בעתיד הקרוב, במציאות. אנחנו לא רחוקים מהרגע שבו מתחמי הבידור הגדולים, אותם מולטיפלקסים עצומים ורעשנים, יהפכו לאתרים נטושים, גוויות נדל"ן מיותמות. אנדרטאות לזכר תרבות הקולנוע שהייתה ואיננה. הילדים שלכם עדיין נהנים ללכת לקולנוע - אבל יום יבוא וגם הם יהיו מבוגרים, ואת הסרטים שלהם הם יצרכו בסלון או בחדר השינה. המסך אומנם לא יהיה כל כך גדול, אבל המאמץ הרבה יותר קטן. לעזאזל, במקום לחפש חנייה אפשר לראות סרט בתחתונים ובירה ביד. עם או בלי הילדים.

תסריט האימים הולך ומתממש בימינו. בהוליווד כבר מתחילים לבחון לעומק את הממצאים הססמוגרפים והם לא מנבאים טובות. אחרי שיצאו מהמלחמה בהורדות הפיראטיות חבולים ומדממים, ספק כמנצחים בגיבוי רשויות החוק, האולפנים האמריקנים מוצאים עצמם בשדה קרב קשה יותר, כמעט אבוד מראש, על רקע מהפכת הסטרימינג החוקית. נטפליקס כבר פה ובגדול, וכך גם אמזון, הולו ו-HBO. לאיזור הדמדומים הזה יצטרפו ממש בקרוב ענקית הטכנולוגיה אפל וגם תאגיד הבידור התמנוני דיסני עם פלטפורמות מקוונות משלהם. זוהי לוחמה אלקטרונית של העת החדשה ובמרכזה תחרות על הלב של הצופים, בבית שלהם. ובינתיים, קר שם בחוץ. ויהיה כאמור קר הרבה יותר בעתיד הקרוב.

רשתות הסטרימינג מאיימות על האולפנים

גם בלוס אנג'לס השמשית יודעים שהחורף מגיע. את הצינה הרגישו ב-2017 שהייתה משופעת בכשלונות מסחריים. ב-2018 חגגו בהוליווד התאוששות עם עלייה מרשימה בסך כל ההכנסות בבתי הקולנוע בארצות הברית, ששברה את הרצף השלילי, אבל זהו מיצג שווא ארעי (בהמשך נסביר למה) שלא משנה הרבה בתמונה הגדולה, הבהירה יותר, אבל בעצם גם הקודרת. השמועות על מות הקולנוע היו מוקדמות? האמת המרה היא שההכרזות על הפרכת השמועות על מות הקולנוע אולי לא מוקדמות, אבל זמניות.

זו תקופה ארוכה שהוליווד עוברת תהליך מתמשך של תיאום צפיות מחודש עם הקהל שלה. זו מהפכה שקטה שעושה הרבה רעש - בדמות פיצוצים, חלליות וגיבורי-על. האולפנים חפצי החיים נאלצים להקצות סכומי עתק על פרויקטים גרנדיוזים ממחוזות המדע בדיוני והפנטזיה. הספקטקלים המרהיבים נזרקים בענק על המסך הגדול באמצעות גרפיקה ממוחשבת משוכללת - תענוג יקר מאוד עבור חברות ההפקה, אבל בימינו הצופים לא מזיזים את עצמם בשביל פחות מזה. דרמות וקומדיות אפשר לראות גם בפיג'מה על צג המחשב. העלילה, הדיאלוגים והבדיחות עובדים גם על המסך הקטן, להבדיל מסצנות מרדף מסחררות, אנשים מעופפים, וחזיונות הרס בלתי נתפסים. נכון, גם בסרטים הללו יש עלילה, וגם דיאלוגים, ולפעמים גם בדיחות. אבל הם בדרך כלל זניחים ועלובים. אי אפשר לתקן הכול בפוסט-פרודקשן.

X

"הפנתר השחור" - מקום ראשון בהכנסות בארה"ב

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

בימינו, עלויות ההפקה של להיטים הוליוודיים מתחילות במאה מיליון דולר פלוס, לא פחות. והרף עולה משמעותית כל שנה. בצמרת טבלת שוברי הקופות האמריקנים שולטים "הפנתר השחור" שעלה כ-200 מיליון דולר, "משפחת סופר על 2" (200 מיליון), "עולם היורה: ממלכה חדשה" (170 מיליון), "משימה בלתי אפשרית 6: התרסקות" (175 מיליון), "אנט מן והצרעה" (162 מיליון). "הנוקמים: מלחמת האינסוף" נוצר בסכום דמיוני של 321 מיליון דולר ואפילו "דדפול 2" עלה 110 מיליון דולר – כמעט כפול מתקציב הסרט המקורי מ-2016. תוסיפו לכך את הוצאות השיווק ויחסי הציבור של כל אחד משוברי הקופות הללו שמוערכות בעשרות מיליוני דולרים נוספים ותקבלו מאזן שברירי בדרך להצלחה מסחרית, ואיתו גם סיכון אדיר.

על כל להיט אופטימי, יש פלופ פסימי במיוחד. "שחקן מספר אחד" של סטיבן ספילברג, "ערי טרף", "פסיפיק רים: המרד", "טומב ריידר", "הטורף", "רובין הוד", "פרא", "גורד שחקים", וגם "מפצח האגוזים" ו"קמט בזמן" של דיסני, ואפילו "חיות הפלא: הפשעים של גינדלוולד" מבית הארי פוטר ו"סולו" מבית "מלחמת הכוכבים", הפקות ענק אלו כשלו בגדול בארה"ב, וניסו להיתלות בשווקים מעבר לים - אירופה, דרום אמריקה, אסיה וכל מני טריטוריות זניחות כמו ישראל, כדי לצאת מזה בחיים.

הקהל הבינלאומי ובמיוחד זה של המזרח הרחוק, הוא רשת ההצלה של הוליווד בימים אלה. מיליארד סינים טועים, והולכים שבי אחרי אבק הכוכבים שהאמריקנים מפזרים אצלם, הם הדרך של האולפנים לאזן את הדעיכה בשוק המקומי שמתמכר לצפייה הביתית בנטפליקס. כך למשל נפלים מסחריים בארצות הברית זכו להצלחה מעבר לחומה הגדולה. "שחקן משחק אחד" למשל, שהכניס רק כ-137.6 מיליון דולר בארה"ב, פרח עם 218.4 מיליון דולר בסין. חלטורת האקשן של דוויין ג'ונסון "פרא" ו"גורד שחקים" דשדשו בארה"ב עם 101 מיליון דולר ו-67.7 מיליון דולר, אך המריאו בסין עם הכנסות של 156.3 מיליון דולר ו-98.4. פרנצ'ייז המפלצות שמסרב למות "פסיפיק רים" נקבר בשוק האמריקני עם 59.5 מיליון דולר, בעוד שהסינים החזירו אותו לחיים עם הכנסות של 99.4 מיליון דולר.

אגב, למרות החדירה המוצלחת של להיטי האקשן והמדע בדיוני של הוליווד מעבר לחומה הגדולה, השוק הסיני נשלט עדיין על ידי להיטים מתוצרת מקומית. יתרה על כך, המפיקים האמריקנים נאלצים להסתגל למדיניות ההפצה הנוקשה במדינה הקומוניסטית, שמצנזרת תכנים, וגם המון הכנסות.

הקהל מייד אין צ'יינה הוא נחמה פורתא עבור האולפנים, שכן הנתונים המסחריים במגרש הביתי מעידים על מגמה בעייתית. אומנם בארבע השנים האחרונות כלל בתי הקולנוע בארה"ב רשמו הכנסות של יותר מ-11 מיליארד דולר רק מרכישת כרטיסים, אולם המספרים הללו שיקפו עלייה במחירים מאשר היענות של הקהל. ב-2018 מחירו הממוצע של כרטיס לסרט בארצות הברית עמד על 9.14 דולר - עלייה של כמעט שני אחוזים ביחס ל-2017, שגם בה נרשמה עלייה דומה ביחס לקודמתה.

בכל הנוגע לכמות הכרטיסים שנמכרו אפשר לזהות ירידה מתמדת. נכון, ב-2018 נמכרו כ-1,300.9 מיליון כרטיסים בסך הכול, שהם התאוששות גדולה של 5.4 אחוזים ביחס לשנת השפל של 2017 בה נרכשו כ-1,234.3 מיליון כרטיסים בלבד. אבל ביחס ל-2016 למשל מדובר עדיין בירידה של 1.1 אחוזים. למרות כל ההתלהבות (המזויפת) של האולפנים ורשתות בתי הקולנוע, הישגי 2018 די צנועים ביחס לעשור האחרון. רק ב-2011, 2014 ו-2017 נמכרו פחות כרטיסים, זאת למרות שיא חדש ומופלא של כמות הסרטים שהופצו בבתי הקולנוע - 868 סרטים בסך הכול הופצו, 128 סרטים יותר מהשיא הקודם שנרשם ב-2017 (קפיצה מטורפת של 17.2 אחוזים). מן הסתם, כשיש יותר סרטים בבתי הקולנוע, יותר כרטיסים נמכרים. זוהי מתמטיקה פשוט – וגם היא לא משקפת את התמונה האמיתית.

המרכיב המשמעותי ביותר שהשפיע לטובה על מאזני האולפנים ורשתות בתי הקולנוע, הוא הרדיקל החופשי השנוא עליהם כל כך – חברת מוביפאס (MoviePass). המיזם הממזרי צץ באמצע 2017 כגורם חדש בשוק, שבעצם ניסה לשבור אותו. להרוויח ממצוקת רשתות בתי הקולנוע לטובת הצופים, ובעיקר לטובת עצמה. בהשראת נטפליקס, הושקה תוכנית מנויים חודשית המאפשרת ללקוחות לרכוש כרטיס לסרט אחד ביום. עלות המנוי 9.95 דולר לחודש – קצת יותר ממחיר ממוצע לכרטיס ברחבי ארה"ב, הרבה פחות מהמחירים האסטרונומיים בערים הגדולות (17 דולר בניו יורק).

בחסות המנוי החדש והכל כך משתלם, צופים נהרו בהמוניהם למולטיפלקסים באוטובוסים, בסאבוויי, במכוניות פרטיות ואפילו ברגל. תוך חודשים ספורים הצטרפו כשלושה מיליון לקוחות למיזם, שהורידו את האפליקציה וקיבלו כרטיס אשראי תואם לבזבוז בקופות. מגבלות שונות ומשונות על תהליך הרכישה אומנם הקשו על הלקוחות על מימושו המקסימלי של המנוי. מדובר בתיזוז, אבל כזה ששווה את המאמץ.

אחרי שנה וחצי מוביפאס עומדת על סף פשיטת רגל. בהתחלה דיברו ראשי החברה על רצונם להפיח חיים חדשים בתעשיית הקולנוע, אלא שהמודל העסקי שלהם היה לא סביר בעליל. הם בנו על הסטטיסטיקה, וקיוו שלקוחות שפועלים במרץ למיצוי המנוי שלהם, יירגעו ויחזרו לשגרה ויסתפקו בשבעה סרטים בשנה. אבל מה שעובד עם מנויים בחדרי כושר, פחות עובד כשמציעים בילוי זול בישיבה.  

במקביל ניסו במוביפאס להשתלט באופן עוין על בתי הקולנוע, תוך מיגור תוכניות מנויים מתחרות שלא עמדו ברף הנמוך שהוצב. כך קיוו הממזרים ממוביפאס לשלוח יד לצלחת, או יותר נכון - לדלי הפופקורן שנמכר במזנון (ומשם הרי באים הרווחים האמיתיים).

בעצם מוביפאס הם כנופיית פרוטקשן שהציבה בפני הרשתות אולטימטום: "לנו יש שלושה מיליון לקוחות שבויים, לכם יש פחות ופחות. תאבדו גם אותם, אם לא תתפשרו ותתנו לנו עד חצי המלכות, והפופקורן". לרוע מזלם של ראשי מוביפאס, רשתות בתי הקולנוע סרבו להיכנע לסחטנים, בכך הקיץ הקץ על המיזם ההרפתקני של מוביפאס, שבשלב מסוים לא הצליח לעמוד יותר בתשלומים על הכרטיסים שהמנויים שלהם רוכשים על בסיס יומי. תזרים המזומנים התכווץ במהירות, עד שנעלם לחלוטין. המניות איבדו כ-99 אחוזים מערכן, האפליקציה קרסה, תנאי המנוי הוגבלו והלקוחות נטשו. ברור שההרפתקה קצרת הטווח של מוביפאס עומדת להסתיים, לשמחת רשתות בתי הקולנוע הגדולות שבינתיים שידרגו את תוכנית המנויים שלהן.

אבל רגע, אם נחשב את כמות המזומנים הבלתי נתפסת שמוביפאס הפסידה, כלומר הזרימה לבתי הקולנוע, נגיע למאות מיליוני דולר, אולי אפילו מיליארד דולר ויותר. הכספים העצומים הללו לא יצאו ישירות מכיסם של הלקוחות, אלא נרכשו על ידי מוביפאס במחיר מלא, ונרשמו במאזן ההכנסות של בתי הקולנוע כפי שהוא מוצג היום. תחסירו מיליארד דולר פלוס מהמאזנים החיוביים של הכנסות בתי הקולנוע ב-2018 ותקבלו שנה גרועה אף יותר מ-2017 (עם זאת, צריך לשים לב שמוביפאס פרצה בעיצומה של 2017, אותה סיימה עם כמיליון מנויים).

יש שאומרים שהסיבה האמיתית לגוויעתו של הקולנוע היא התכנים הירודים שהוליווד מלעיטה אותנו בהם. כל הסיקוולים, והפריקוולים, הרימייקים והריבוטים. אך כאמור דווקא ההפקות המוגזמות, הבזבזניות והילדותיות הללו הן אלו שמחזיקות את התעשייה בחיים, לא ברור לכמה זמן. אפילו "מלחמת הכוכבים", פרנצ'ייז שהכוח תמיד איתו, נחל מהלומה בלתי נתפסת עם הפלופ של "סולו". בהחלט ייתכן שהאשמה בדיסני ששוחקת בכוח את המיתולוגיה המודרנית הזאת.

אבל את מי נאשים בכשלון הקופתי של "בלייד ראנר 2049"?. צופים אניני טעם אולי הרעיפו שבחים, אבל את הכסף סופרים במדרגות - לא בדירוגי המבקרים. רבים כל כך ציפו לסרט שחידש את העולם העתידני מיצירת המופת המקורית מ-1982. הכול נראה מרשים, מאתגר ומיוחד כל כך, ונשען על קלאסיקה אמיתית שההנאה ממנה משתבטת בכל צפייה חדשה. קשה לבוא בטענות למפיק הוותיק רידלי סקוט או הבמאי המוכשר דני וילנב, וגם לא לשחקנים הריסון פורד וריאן גוסלינג. הבעיה היא בציבור.

פלופ איכותי. "בלייד ראנר 2049"

זה לא שהציבור מטומטם, הוא פשוט כבר לא משלם. האמת היא שמי שממשיכים להגיע לבתי הקולנוע ובהמוניהם הם ילדים. זה קהל היעד: זאטוטים נפעמים שכמו אותם סינים טועים, נמשכים אחר הגירויים הזולים של הוליווד. הפיצוצים והחלליות וגיבורי העל, וההומור האינפנטילי שלהם. לבמאים והתסריטאים אין ברירה. הם מיישרים קו. בעיני ילד, וונדר וומן היא דמות רב שכבתית גם בלי הרבה בגדים, והפורגים המעצבנים מ"אחרוני הג'דיי" הם בידור מהנה, ולא ביזוי של מורשת "מלחמת הכוכבים".

מול הילדים שממשיכים לבלות בקולנוע עם פצפוצי הפופקורן והפיצוצים על המסך, הרגלי צריכת הסרטים של ההורים השתנו והם מרחיקים אותם מהמולטיפלקסים. תחכום, מורכבות ועומק זה ללוזרים, ולמבוגרים. והם מעדיפים כאמור לצרוך את התכנים המעודנים שלהם בנוחות ובחינם, תוך צפייה בטלוויזיה ובצג המחשב. המשמעות היא שהוליווד מפנימה, מצטמצמת ומוציאה פחות דרמות מושקעות. סרטים תקופתיים בתקציב של 50 מיליון דולר? בטח שמתם לב שכבר אין כאלה. לא בגלל חברות ההפקה, בגללכם. סביר להניח שהיום "רשימת שינדלר", "הסנדק", ו"ספרות זולה" היו מדשדשים בקופות, כל הדרך ל-HBO ולנטפליקס.

אומנם יש עדיין מי שרוצה ללכת בגדול ולזכות באוסקר, הארווי ויינשטיין לדוגמה, אבל לפעמים זה פשוט לא שווה את ההפסדים. בסופו של דבר מדובר בעסק. אם חשבתם שהנפילה של ויינשטיין באה רק בעקבות התלונות על היותו גבר טורפני, הרי שבדיקה של מאזני החברה שלו מעידה על משבר מתמשך בביצועיה כל הדרך לפשיטת רגל. שמועות גורסות שההסתערות הנשית על מי שנחשב לאביר הקולנוע האיכותי, נחשף בערוותו בעיתוי הנוכחי, נבעה בין השאר מכך שהרפתקאותיו הקולנועיות האחרונות של רודף השמלות היו בגדר פלופ רודף פלופ.

הארווי ויינשטיין(צילום: רויטרס)

אז זהו? נגמר הסרט של הקולנוע? עוד לא, אבל אנחנו רגע לפני הקרדיטים. האולפנים הגדולים כבר נערכים מראש לתסריט האימים, מצמצמים את החגורה, ומדי פעם כורכים אותה סביב צווארם של העובדים עם לא מעט קיצוצים בחטיבות הקולנוע, והקצאת יותר משאבים לאלו של הטלוויזיה. והסטרימינג. לשם התעשייה הולכת, וגם הקהל.

זה מחזיר אותנו למולטיפלקסים, שנבנו בשנים האחרונות כמתחמים מפלצתיים עם יותר אולמות הקרנה מאי פעם כדי לקלוט יותר רוכשי הכרטיסים. בניגוד לספקי התוכן למיניהם, שיכולים להתגמש ולהשתנות עם הנכסים היצירתיים שלהם, לא בטוח שיש מה לעשות עם היכלי הקולנוע העצומים של המפעילים בכל העולם, וגם בישראל (המפיצים המקומיים מדווחים על ירידה בהכנסות מרכישת כרטיסים בארץ לראשונה מזה זמן רב). בעתיד הם יהפכו לפילי נדל"ן לבנים, מרכזי קניות עם מלאי חללים ריקים להשכרה. לעת עתה יש מספיק ילדים שיפשטו עליהם, אבל מה יקרה כשהילדים של היום יהפכו מבוגרים, הורים לילדים של מחר? מישהו מהם יהיה האחרון לכבות את האור באולם, כלומר להדליק אותו.