זו לא בושה להיות "דתי לייט"
אני מכיר צעירים שנעלבים מהכינוי "לייט", אבל אם לפרקטיקה הדתית יש מקום מרכזי פחוּת בחיי לעומת חובשי כיפה אחרים, מותר להודות בזה. הקפדה דקדקנית על קלה כחמורה לא מתאימה לכל אחד, וטוב שאפשר לוותר על חלק מהפרקטיקה הדתית מבלי לנטוש לחלוטין את העולם הדתי
המושג "לייט" מוכר לנו בעיקר מתחום המזון, והושאל לתיאור דתיים שאינם מקפידים על כל תרי"ג מצוות, אינם מקפידים על קלה כחמורה ולמעשה באופן כללי מקבלים על עצמם עול מצוות בצורה חלקית בלבד. האם יהיה מופרך לטעון שיש אנשים שמטעמי בריאות הנפש יעדיפו לצרוך גרסה דלת קלוריות של הדת?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
אני מניח שחלק גדול מהקוראים הדתיים נעו בכיסאם באי נוחות למקרא המילים "גרסה דלת קלוריות של הדת". אני ממליץ לנשום עמוק, ולפני שנכנסים לסחרור חושים שכולל דפיקות על השולחן וגישת "הכול או כלום", אציע לכולם לחשוב על היתרונות החבויים בגישה הזאת.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- שלג בכותל: המתפללים פרצו בריקוד סוער
- הצנועה והחסיד: החיג'אב האופנתי שלה - הכיפה המתייגת שלו
- גם אני רוצה בנים יפים שירחיבו את דעתי/
הדרה לוין ארדי
אם בעבר צעיר דתי-לאומי שרצה להפסיק לקיים מצוות היה צריך לזרוק את החבילה כולה, היום הוא יכול להישאר עם רגל אחת בפנים. ההורים, המחנכים והקהילה מרוויחים מכך שהילד לא נטש את העולם הדתי בצורה מוחלטת, והילד יכול להרוויח לפחות חלק מהחוכמה והיופי שיש ביהדות.
פרשת מוטי אלון, בין שאר השלכותיה, הביאה להתפכחות בשכבות שונות בציונות הדתית. ההבנה הרחבה היא שלא רק אדם דתי מהשורה יכול ליפול בגדול, אלא גם רבנים חשובים שיש להם אולי מעלות רבות בתחומים אחרים. יש דתיים שנופלים וחוטאים, יש דתיים שאומרים לשון הרע (רובם ככולם, כמו כל בני האדם), יש דתיים שמלינים שכר, יש דתיים שנואפים, יש דתיים שפוגעים באחרים באופן נבזי. האם הם ראויים להיקרא דתיים? היכן עובר הגבול?
כאשר לא מדובר בנושאי ליבה מוסריים, ההלכה היומיומית היא בחירה הקשורה באורח חיים פרקטי. כל אדם דתי צריך לשקול כמה הוא יכול להעמיס על עצמו, ומה אורח החיים שמתאים לו מבחינה נפשית ומבחינה אישיותית. לכל אדם יש מבנה אישיות ורקע נפשי שונים. אינספור גורמים סבוכים יכולים להשפיע על הבחירות שלנו. אני משוכנע שאין לנו את הכלים לשפוט בחירות של אחרים, ויש להאמין שכל אחד עושה כפי יכולתו.
רשימת מכולת כשרה
אפשר לחלק את ההגדרה הדתית כיום לשלושה מישורים: האמוני, החברתי והפרקטי-מעשי. בימינו אפשר להאמין באלוהים ובאמיתות היהדות, להשתייך עדיין למגזר הדתי-לאומי (במובנו הרחב) מבחינה חברתית - אבל לקיים את הפרקטיקה הדתית באופן חלקי בלבד.
אחותי הטיחה בי לא מזמן שאני למעשה "מסורתי". האם אפשר לומר שאני מאמין באלוהים ובתורת ישראל? כן. האם מבחינה חברתית אני משתייך למגזר הדתי? במקרה שלי אני לא ממש מרגיש שאני משתייך למגזר כלשהו, אבל אני לא דוגמה מייצגת. הגענו אל גולת הכותרת: הפרקטיקה. בעניין הזה התפתח בינינו דיון שבו ערכתי ספירת מלאי קצרה: מה אני מקיים ומה לא.
אז אני שומר שבת וחגים, מקפיד על כשרות וצם בכל הצומות. על דברים אחרים אני מקפיד פחות. האם אפשר לקרוא למי שמשתמש בשבת רק בנייר טואלט חתוך, אוכל רק בגלידריות עם תעודת כשרות וצם בצום גדליה ובתענית אסתר בכינוי "מסורתי"? אני מסופק, אבל בסיכומו של עניין הגעתי למסקנה שהטרמינולוגיה לא באמת חשובה כל כך בעיניי.
מפסיקים להתבייש
יש בחורים דתיים שמרגישים שיש חוסר צדק מובנה במגמה שבמסגרתה "חפיפניקים" עם קשר רופף למצוות או אפילו "מסמסים בשבת", מעזים להמשיך להיקרא דתיים. הם מרגישים כאילו הם סוחבים אלונקות לאורך עשרות קילומטרים, ופתאום מגיח מסוק בקילומטר האחרון שממנו יוצאים בחורים בלי ציצית ועם כיפות בגודל של חצי שקל. הבחורים שהזיעו לאורך כל הדרך לא רוצים שהחבר'ה מהמסוק הפרטי – שאפילו לא מנסים להתאמץ בצורה שלמה – יקבלו כומתה בסוף המסע כמותם.
אז מה עושים? הפתרון יכול להיות פשוט: משתמשים במושג "דתי לייט" לתיאור אלה שמקפידים פחות, וכל אחד מפסיק להתבייש במי שהוא.
אני נתקל בצעירים שנעלבים מהמושג הזה ומפרשים אותו כהבעת זלזול. הם מתכחשים ל"דתומטר" מכל סוג שהוא, ולא מוכנים להגדיר את עצמם כדתיים פחות מאחרים. בעיניי אין כל צורך להירתע מכך. אם לפרקטיקה הדתית יש מקום מרכזי פחוּת בחיי לעומת חובשי כיפה אחרים, מותר להודות בזה.
אנחנו דור מפויס
חשוב להדגיש שיש הבדל עמוק בין המושג "דתי ליברלי" לבין המושג "דתי לייט". אחד נוגע לתפיסת עולם סדורה שדוגלת בפתיחות לתרבות כללית, חיכוך עם העולם החילוני והתאמת ההלכה למציאות משתנה (מבלי להתעלם לחלוטין מפסיקות הדורות הקודמים); השני נוגע לקיום המצוות בפועל, והוא מתאר אורח חיים ולא בהכרח תנועה אידיאולוגית אחידה.
אנחנו דור מפויס בהרבה מקודמיו. במקום לברך על השינוי החיובי, שמאפשר לצעירים רבים יותר להרגיש חלק מהמסורת היהודית הדתית על אף שהם מקפידים פחות על ההלכה - יש מחנכים שמבקשים לצופף את השורות.
והם מפספסים בגדול. צעירים לא חייבים לנטוש את דרך התורה בצורה מוחלטת אם הם מעוניינים במעט חופש, שחרור או פורקן. הם יכולים לקיים חלק מהמצוות ולהמשיך לכבד את מנהגי הוריהם. הממסד הדתי צריך לחבק אותם, והדתיים דלי הקלוריות צריכים להפסיק להתחפר בתסביכי נחיתות מיותרים.
לפנייה לכתב/ת 
