מה משך מעל מיליון מבקרים למוזיאון תל אביב?
באנגליה עבודה שעושה טוויסט לישו הצלוב מתקבלת בלי הפגנות, בעל המוסך עליו צייר בנקסי משלשל לכיס סכום של שש ספרות, ולמוזיאון תל אביב מגיע כבוד: שיא של יותר ממיליון מבקרים מילאו אותו ב-2018. חדשות האמנות
צנזורה - עניין של גיאוגרפיה?
בהמשך לסערת היצירה "מק-ישו", גם זוג האמנים הסקנדינביים אלמגרין ודרגסט יצרו פסל של דמות צלובה. אצלם הדמות תלויה עם הפנים לצלב, וההקשרים ההומו-אירוטיים ברורים. העבודה הוצגה באנגליה, מדינה נוצרית במהותה, והפלא ופלא - אמות הסיפים לא רעדו, לא היו הפגנות מחוץ לגלריה ווייטצ'אפל, שהיא אגב גלריה ציבורית המסובסדת על ידי הרשויות.
אבל אצלנו, כזכור, רונלד מקדונלד, הישו המודרני, עורר את זעמם של הנוצרים ואפילו גרם למירי רגב להזדהות איתם. מילא העובדה שהעבודה מוצגת כבר חצי שנה ונחה לה בשקט במוזיאון חיפה - אבל בכלל לא הבנתם אותה. העבודה אינה מדברת על ישו ואינה מזלזלת בו. היא עוסקת בנו, בחברה הצרכנית, הממליכה מלכים מגוחכים כמו רונלד מקדונלד. ומה עושה המוזיאון? מתקפל. תחילה מכסה אותה בווילון ובעוד כמה ימים צפוי להורידה מהקיר. זאת במקום למנף את האירוע כדי לעסוק קצת בחינוך אמנותי - הרי זה בדיוק התפקיד של אמנות עכשווית: להיות ביקורתית ונשכנית ולעורר מחלוקת ודיון. ברגע שמורידים את העבודה מהקיר, נכנעים לכוחות של בורות ונחשלות. התפקיד של המוזיאון אינו למצוא חן, והסברה טובה הייתה פותרת כאן את העניין, מבלי לפגוע בכבודו של ישו.
לטורים נוספים של דבי לוזיה ב-ynet
ותודה לבנקסי
אותו בעל מוסך בעיירה המזוהמת בוויילס, שעל קירותיו יצר בנקסי את היצירה האחרונה שלו, והוא נדרש להתמודד עם עשרות אלפי מבקרים שהגיעו לחזות בה - כנראה יסבול קצת פחות מהזיהום לאחר ששילשל לכיסו סכום של שש ספרות תמורת היצירה. חשוב להדגיש שבנקסי בוחר לוקיישן רנדומלי עבור העבודות שלו ואינו מכיר את בעלי הרכוש שעל קירותיו הוא מצייר. זיכרו גם שיש תמיד ערך מחאתי בעבודותיו והוא לא מקבל עבורן תשלום. בעל המוסך הקים סביבו גדרות וציפה את העבודה בלוח פלסטי לאחר שאנשים באו עם פטיש ואיזמל והחלו לשבור חתיכות מהקיר.
אבל הנקודה הזאת, שבה האמנות הציבורית הזאת הופכת לסחורה, מעוותת את כוונתה וייעודה. אפשר להתנחם בכך שהקונה המאושר, גלריסט בשם ג'ון ברנדלר, גאה מאוד ברכישתו והבטיח להשאיר אותה במקומה לפחות בשנתיים הקרובות.
יותר מ-1,000,000
מוזיאון תל-אביב שחרר את נתוני הסיכום של 2018, יחד עם פרישתה של סוזן לנדאו מניהול המוסד. בשנתה האחרונה של לנדאו, המוזיאון שבר שיא במספר המבקרים כאשר נחצה לראשונה קו המיליון - עלייה של 23% לעומת 2017. התערוכה "זמנים מודרנים - אוצרות מאוסף מוזיאון פילדלפיה", שתוצג עד 2 בפברואר, תרמה רבות לקפיצה הגדולה: 130 אלף איש ביקרו בה במשך חודשיים וחצי, ועודנה מושכת תורים ארוכים של מבקרים. עוד תערוכות מושכות קהל היו זו של לואיס בורז'ואה, "השעון" של כריסטיאן מרקלי והתערוכה של הירושי סוג'ימוטו, המוצגת כעת.
את סוזן לנדאו תחליף טניה כהן עוזיאלי, שהגיעה לאחר 19 שנה במוזיאון ישראל, ונמנתה גם על צוות האוצרים של הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2018. התערוכה הראשונה שלה במוזיאון תל אביב, "סטטוס קוו - מבנים של משא ומתן", נפתחה השבוע, והיא משחזרת את אותו ביתן ישראלי.
מוזיאון ישראל שומר על יציבות ביחס לשנה שעברה ומתגאה ב-900 אלף מבקרים.
מיכל רובנר כובשת את תחנת הרכבת בלונדון
מיכל רובנר, אחת האמניות הישראליות המצליחות ביותר, ממשיכה לעשות חיל. חוץ מהעובדה שהשבוע היא פותחת שתי תערוכות בג'נבה, רובנר עובדת בימים אלה על פרוייקט ענק בתחנת רכבת חדשה בלונדון.
במסגרת הפרויקט, כל אחת משבע התחנות של הקו, החוצות את מרכז לונדון ממזרח למערב, יעוטרו בעבודות אמנות גדולות. לצורך כך, יוזמי הפרויקט פנו לשבע גלריות מרכזיות בלונדון, וכל אחת מהן הציעה כמה אמנים, שמתוכם ועדה בחרה שבעה. לצד רובנר, שקיבלה את תחנת Canary Wharf, נבחרו אמנים נחשבים כמו יאיוי קוסאמה, שאנטל יופה ודארן אלמונד. בית הכלבו "סלפרידג'ס", שידוע בחלונות הראווה שלו, עושה הומאז' לאמני הפרויקט והקדיש לכל אחד חלון.
וכמה מילים בנימה אישית, על מגמות שינוי בעולם האמנות: בסוף השבוע האחרון בחרתי לעצור רגע ולהתבונן על השינויים שמתרחשים מתחת לאפינו, באירוע שהתקיים במוזיאון פתח תקווה, לרגל 300 גיליונות של הניוזלטר בהוצאתי - "השבוע בעולם האמנות". ראוי לשים לב לכך שבמרחב היצירה קמים מיזמים אמנותיים חדשים מחוץ לעולם האמנות הממסדי, בעיקר מחוץ לתל-אביב - בחיפה ובירושלים. כמו שאפשר לראות למשל באמנות של פסטיבל מידברן או במוזיאון הנייד זומו שמגיש אמנות לפריפריה, הדגש במיזמים הללו הוא על אמנות ציבורית או קהילתית, ופעם אחר פעם הם מוכיחים כי אמנות יכולה להיעשות עם או בלי תקציבים.
במרחב צריכת האמנות הישראלית, לעומת זאת, מסתמנים עייפות ואולי גם אובדן אמון. צרכני האמנות מעדיפים להשקיע את כספם באמנות שתבטיח תשואה, ולמרות שנעשית פעילות לקידום אמנות ישראלית בחו"ל, יש לא פעם שיקולים לא עניינים שפוגעים בהצגתה. יש מחסור במחקר באנגלית על אמנות ישראלית, ומכיוון שהחינוך לאמנות אינו מקבל מקום ראוי בארץ, אנחנו פוגעים בדורות הבאים של שוחרי ופטרוני האמנות הישראלית. כמובן שכל המערכות האלה - גם היצירתיות וגם הממסדיות, דורשות תקציבים, אך המוזיאונים מתמודדים עם קיצוצים אינסופיים ומתקשים לבצע את עבודתם. הכוח לשינוי הוא קודם כל בידינו: ללכת למוזיאונים, לרכוש אמנות ישראלית בגלריות שיש להן תפקיד מרכזי בקידום אמנים, לתמוך באמנים ולטפח אחריות תרבותית.
דבי לוזיה היא חוקרת תרבות, וכותבת על אמנות מדי שבוע
