ט"ו בשבט: כך נולד חג חדש בלוח השנה

הייתם מדמיינים את יום חישוב המסים, האחד בינואר, כיום חגיגי במיוחד? כזה היה ט"ו בשבט במקורו: המשנה קבעה אותו לצורך חישוב הַמַּעֲשְׂרוֹת הנלקחים מפְּרי האילן, מעין "יום מס-הכנסה" לקביעת המעשרות על הפירות. את החגיגיות שלו הוא ספח עם השנים, לבש צורה ופשט צורה, אולי בדומה לעץ המשתנה שוב ושוב עם עונות השנה. 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >> 

מועד 15 בשבט מוזכר לראשונה במשנה, המונה ארבעה ראשי שנים בלוח השנה העברי. ראש השנה לאילן הוא הרביעי שבהם, והיותו היום הקובע לגבי מיסוי פרי העץ משמעו שפירות שיניב העץ החל מט"ז בשבט יחושבו לצורך מַעֲשֵׂר בשנה שלאחר מכן. ההלכה הקלאסית לא קבעה ליום זה חיובים מיוחדים, וכל שנאמר עליו ב"שולחן ערוך" הוא שאין אומרים בו את תפילת התחנון ואין קובעים בו תענית.

עוד ט"ו בשבט בערוץ היהדות :  

• סדר ט"ו בשבט של צהר - היכנסו והדפיסו
• ומה אתם יודעים על החג?
  

פירות יבשים של יצרן שעובד עבודה זרה פסולים?/ שו"ת

אבל במקום שבו ההלכה ענייה, עשירים המנהגים, המסורות והפרשנויות של היום. אדרבה, דווקא העדרהּ של הלכה פסוקה איפשרה לט"ו בשבט – ראש השנה לאילן – להתפתח ולהסתעף כדי שבע תחנות בהתפתחות החג.

א. הכול מתחיל בציווי לטעת

עוד טרם כניסת בני ישראל לארצם, הם צֻוו: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא י"ט, כ"ג). ואולי עלינו להרחיק אף יותר, עד לתפקיד שניתן לאדם לפי סיפור הבריאה: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוב לְמַאֲכָל... וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט'-י"ד).

השורשים בתורה אבל המנהג חדש. תלמידי בית ספר "יחד" במודיעין של רשת מיתרים יצאו לנטיעות

אין מדובר עדיין במיסוי פרי האילן ולא מצוין תאריך כלשהו - אבל כבר מוזכרת החובה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", לטעת ולגדל עצי מאכל ולאפשר חיים על האדמה.

ב. חז"ל מתווכחים על הטיימינג

במשנה אנו פוגשים לראשונה את המונח "ראש השנה לאילן": "ארבעה ראשי שנים הם: ...באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה-עשר בו" (משנה ראש השנה א, א).

כמו במקומות רבים, גם בעניין ראש השנה לאילן, יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, והפעם לגבי המועד המדויק שלו. כרגיל, שיטתו של הלל – יום חמישה-עשר בשבט – היא שנקבעה. חז"ל קבעו "מתנות עניים", לקט, שִכחה ופאה, מסים שהוטלו על בעלי האדמות והנכסים. מטרתם היא שיתוף כל העם, גם מי שלא היו להם אדמות משל עצמם, בתנובת הארץ. ועל כן ראש השנה לאילן, המועד לחישוב שנת המעשרות, מקדם מטרות של צדק חברתי.

ג. מתגעגעים לארץ ישראל בגלות

אחרי חורבן בית המקדש וכאשר רוב עם ישראל לא דר עוד בארצו, הפך ט"ו בשבט ליום המציין את הקשר לארץ ישראל. אכילת פירות הייתה דרך להתקשר אל הארץ, אל טעמיה ומרקמיה. יהודים בתפוצות השתדלו לאכול מפירות ארץ ישראל ביום הזה ולהביע את געגועיהם וכמיהתם לארץ.

המקובלים נתנו בהם סימנים(צילום: shutterstock)

פיוטים מיוחדים נכתבו בארץ-ישראל לכבוד ט"ו בשבט, והם מלמדים על הרצון להקנות לראש השנה לאילנות אופי חגיגי ולציינו בתפילה, גם אם עדיין לא היה חג ממש. ביטוי לרחשי הדורות נתנה נעמי שמר בשירהּ, "פירות חמישה-עשר", שבו אישה השרויה בעיר מושלגת מתארת את געגועיה לאהובה שיצא למסע אל ארץ ישראל, אל "ארצות החום". השיר מבטא את המרחק המוחשי של יהודי התפוצות מארץ ישראל, ואת תשוקתם לחוש את טעמה באמצעות אכילת פירותיה - "ובתוך הפרי כל געגועיי".

ד. המקובלים נכנסים לתמונה

מקובלי צפת, תלמידיו של האר"י, התקינו תיקון במאה השש-עשרה. לפי תורת הקבלה, העולם התקלקל בעקבות חטא אדם הראשון והגירוש מגן עדן. המקובלים קיבלו על עצמם לתקן את הקלקול באמצעות טקסים שחידשו, ובכלל זה תיקון ט"ו בשבט. בלילה זה מבקשים המקובלים להתקרב אל גן העדן, לטעום מפירותיו ולתקן את אילנותיו הפגומים.

המקובלים הורוּ על אכילת פירות שונים וחילקו אותם לשלושה סוגים: פירות שקליפתם נזרקת ותוכם נאכל, כמו רימונים ואגוזים, המייצגים את עולם העשייה, הנמוך שבין העולמות לפי קבלת האר"י; פירות שגרעיניהם אינם נאכלים, כמו זיתים ותמרים, והם מייצגים את עולם היצירה; וגבוהים מכולם - הפירות הנאכלים בשלמותם, כמו ענבים ותאנים. פירות אלה מייצגים את עולם הבריאה הגבוה יותר והקרוב אל עולם האצילות.

ארי אילון מלמד שהחידוש של המקובלים הוא בכך שהקנו לט"ו בשבט משמעות תיאולוגית-קוסמית; באמצעות סדרה של טקסים דתיים הם כיוונו לתיקון העולם כולו.

ה. המורים הציונים קובעים חג

ראשית הציונות והיהודים מתחילים לשוב לארץ ישראל. המורים והמורות ניתבו את ט"ו בשבט להיות חג הנטיעה והפרחת השממה. באמצעותו ביקשו לנטוע את עצמם באדמתם ולא עוד לרחף חסרי שורשים כמו היהודי בתמונותיו של מארק שאגאל.

ההיסטוריון והמורה, הרב זאב יעבץ, קיים את טקס הנטיעות הראשון עם תלמידיו בבית הספר בזיכרון יעקב בשנת 1890, שנים אחדות אחרי עלייתו לארץ. בשנה שלאחר מכן כתב בעיתון "הארץ" שטעם המנהג החדש הוא "למען חַבֵּב את הנטעים אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות. לערוך בו במערכת ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי".

מנהג זה הִתקבע בקרב המורים, ובשנת 1908 קבעה הסתדרות המורים את ט"ו בשבט כחג הנטיעות לילדים. ט"ו בשבט קיבל, אם כן, משמעות לאומית-ציונית. המשמעות הציונית של החג התעצמה כאשר ט"ו בשבט נבחר כיום ייסוד הכנסת.

ו. מחג לאומי לחג אקולוגי של תיקון עולם

הסיפור הלאומי מתרחב אל עבר תכנים אוניברסליים ואל תיקון העולם כולו. החל בשנות השבעים של המאה הקודמת, החלו אנשי איכות הסביבה להזהיר מפני הסכנות הכרוכות בניצול כוחני והרסני של הטבע. יהודים השתמשו בשפה יהודית כדי לעורר את המחויבות לטבע, וסדרי ט"ו בשבט רבים החלו לשאת אופי אקולוגי. בין היתר, נכתבו "וידויים אקולוגיים" שמטרתם הכאה על חטא אי-שמירת הטבע, וגיוס הלבבות למודעות לעניינים סביבתיים.

כמו המקובלים, דאגתם של מגיני איכות הסביבה היא לעולם כולו. אלה ביקשו להשפיע בטקסיהם על העולמות הגבוהים בתיקונו של חטא אדם הראשון - ואלה עושים זאת באמצעות דאגה לעולם הזה.

ועוד במגמה זו של תיקון קלקולים, בשנים האחרונות מציעים ארגונים שונים אירועים להגברת הסולידריות בין שני העמים השוכנים על אדמה קשה ואהובה זו. מטרת אירועי נטיעה והבנה אלה היא לבטא מחויבות לכך שבְּמקום שיש בו עקירה, תהיה נטיעה, ובמקום של איבה תהיה הבנה.

ז. מתיקון עולם – לתיקון האדם

מן הכללי ביותר אל האישי ביותר, האדם עומד במרכז והחג מנוכס לתיקון עצמי. לאחרונה נשמעים פירושים שלפיהם כל שקורה בעולם או בטבע, יכול לשמש בבוּאה למצב הפיזי, הרוחני והרגשי של היחיד. אם בעבר היו דרשנים ומקובלים משווים את העולם ותופעותיו לאדם, כיום נעשית ההשוואה בכיוון ההפוך. הטבע וכל תופעותיו מגויסים כדי להסביר את חוויית ה"אני" בעולם מבלבל.

באחד מסדרי ט"ו בשבט שבהם השתתפתי, הוסבר שהמיון לשלושת סוגי הפירות מייצג שלושה סוגי אנשים: פירות עולם העשייה, שקליפתם אינה נאכלת, מייצגים אנשים ונשים החוסמים את עצמם לסביבתם ואינם נפתחים; פירות עולם היצירה, שגרעיניהם אינם נאכלים, מייצגים את מי ש"בטן מלאה" להם בחוויות קשות מן העבר, טראומות ופגיעות שאינם יכולים לעכל או לבלוע. ואילו פירות עולם הבריאה, הנאכלים בשלמותם, מייצגים נשים ואנשים המתקשים להציב גבולות ומִתרסים בפני המציאות. בכל אחד מאיתנו יש משלושת סוגי הפירות, שלושת העולמות, וכולנו נקראים לתיקון.

כך נולד חג

כל אחת מהתחנות בהתפתחות ט"ו בשבט מוסיפה נדבך חדש למשמעיו הקודמים. וכך במהלך הדורות באו לידי ביטוי ערכים יהודיים שונים ומשלימים: מחויבות לצדק חברתי, לתיקון הקוסמוס וכן מחויבות לתיקון עצמי, להחייאת העם והמולדת ולעולם שבו אנו חיים.

בט”ו בשבט מתקיימים בארץ ובתפוצות אלפי סדרים שבהם משפחות, קהילות, בתי ספר ותנועות נוער שרים, לומדים ומציינים בצוותא את אהבת הארץ ופירותיה. המתכונת של סדרים אלה מושפעת מזו של תיקוני המקובלים, לעתים ללא המטען המיסטי שיש בהם, ומתוך הקניית צביון יהודי-ישראלי עכשווי. היום (ב') יגיחו זאטוטים ושתילים בידיהם לנטוע עצים ברחבי הארץ, ובפעולות ובשיעורים אין-ספור ידונו במחויבות שלנו לאדמה, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

יום חמישה-עשר בחודש שבט, מועד בלוח השנה העברי שבמקורו עסק בהֵיבטים טכניים של מסים ומעשרות, נטען במשמעויות דתיות עמוקות, ולבש ופשט צורה שוב ושוב לאורך הדורות. פירוש אחד של ט"ו בשבט אינו סותר את משנהו, התובנות תורמות זו לזו ומעשירות את החג. ט"ו בשבט הוא דוגמה ליצירתיות דתית ולחדשנות טקסית הנבנית לאורך הדורות, נדבך על גבי נדבך.

עטיפת הספר(ידיעות ספרים)