היחסים עם צ'אד? נתניהו צריך להודות לאוסלו
ראש הממשלה מייחס לעצמו הישגים מדיניים, כלכליים וביטחוניים שהם הדהוד מובהק של ההסכמים שחתם רבין. לכן הוא מדבר נגדם אך לא מבטל אותם
נתניהו ואידריס דבי, השבוע(צילום: קובי גדעון, לע"מ)
אין ספק שלחיצת הידיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא צ'אד אידריס דבי הצטלמה נהדר, וכך גם הביקור הסודי שלו בעומאן, אבל אסור שהבזקי המצלמות יסנוורו את הציבור ויטשטשו את העובדות. ההישגים שזוקף לעצמו נתניהו לא נבראו היום וגם לא במהלך עשר השנים שבהן הוא מכהן בתפקיד. הם הדהוד מובהק של תהליך היסטורי שהחל ב-1993; תהליך שאותו אנחנו מכירים כהסכמי אוסלו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מי שזוכר את המפה הפוליטית, המדינית והכלכלית של ישראל סביב אותן שנים יוכל להעיד שהמדינה שלפני הסכמי אוסלו היא לא אותה המדינה שאנו מכירים היום. נתניהו נהנה היום באופן עקיף וישיר ממערכת היחסים שנרקמה בין ישראל לבין העולם הערבי בעקבות אוסלו.
התקשורת והציבור מפרגנים לחידוש היחסים עם צ'אד. לאחר 47 שנים של נתק, נתניהו ואידריס דבי לוחצים ידיים. נתניהו מכנה את המהלך "מהפכה" וקוטף את פרי העץ שלא הוא נטע ולא הוא טיפח. ומכיוון שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו מתהדר בהישג שאינו שלו, חשוב שנבין איפה החל התהליך הזה להתפתח. מי יודע, אולי גם נצליח לגבש על בסיס זה אסטרטגיה שתוביל את מדינת ישראל להצלחות דומות.
עד היום מתקיים סביב הסכמי אוסלו דיון ציבורי שנע בין התנגדות נחרצת ואף הסתה, לבין הבנת המשמעות העמוקה והפוטנציאל ארוך הטווח שגלום בהם. הסכמי אוסלו מייצגים את הרצון והנכונות ליצור הפרדה בין הפלסטינים לביננו. אמנם הם לא מושלמים, אבל הם התוו דרך מצוינת מול האלטרנטיבה של מדינה דו-לאומית, או במילים אחרות - מדינת אפרטהייד וחורבן המדינה היהודית הדמוקרטית. אלה שמבקשים לעצמם מדינה דו-לאומית שכזאת מטפחים כנראה דמיון שווא, אמונה בנס שבמסגרתו הפלסטינים ייעלמו מאדמות ישראל, נזכה לרוב יהודי, ונכבוש ונשלוט לעד. ברור שלפנטזיה הזאת אין כל אחיזה במציאות.
מסיבת העיתונאים המשותפת בצ'אד (צילום: לע"מ)
אוסלו היה הסכם עקרונות שהעניק שלטון עצמי לפלסטינים באזור A ומעט באזור B. להסכם היו שתי מטרות. הראשונה להעביר את סמכויות גביית המסים והניהול העירוני לשלטון פלסטיני, ובכך להסיר את הנטל ממשלם המסים הישראלי. השנייה והעיקרית הייתה התיאום הביטחוני, שעובד עד היום - אפילו בהצלחה גדולה יותר מאשר בשנות ה-90 - ומנע אלפי אסונות בישראל.
לאחר חמש שנים ההסדר אמור היה להיכנס לשלב של שיחות ליצירת הסדר קבע, אבל זה לא קרה. אהוד ברק נכשל בקיום השיחות, אריק שרון בחר בהתנתקות חד-צדדית מעזה, אהוד אולמרט וציפי לבני דווקא התקדמו מאוד אבל זה נפסק ברגעים מכריעים.
וביבי, שכבר עשר שנים מכהן כראש ממשלה, מלא בביקורת נגד אוסלו אך לא מבטל אותו. למעשה הוא חי עם אוסלו, מחזיק באוסלו, מדבר נגד ועושה בעד. מסית אבל לא מבטל.
הזרעים של אוסלו מצמיחים הצלחות
הזרעים שנזרעו באוסלו בתחילת המגעים עם הפלסטינים ועם שכנינו האחרים נובטים וצומחים באופנים שונים. יש עליות וירידות, ויש גם מגוון גישות ודעות שמושפעות מהציפיות והרצונות של כל אחד מהצדדים; אחרי הכול מדובר במציאות רגישה שדורשת אחריות הדדית. יחד עם זאת, לאוסלו יש אפקט שממשיך להדהד לאורך השנים, והוא מביא עמו לא מעט יתרונות.
היתרון הראשון הוא ההחלטה עקרונית והמעשית להפריד. הסכם שאומר "כן" לחלוקת הארץ. שתי מדינות לשני עמים.
עוד תהודה מאוסלו הוא הסכם השלום עם ירדן שנחתם בין יצחק רבין לבין המלך חוסיין ב-1994, הסכם שהסדיר את היחסים, את הגבולות ואת חלוקת המשאבים בין שתי המדינות.
גם היחסים של ישראל עם מצרים היו תקועים לפני אוסלו, ורק לאחר שרבין פעל למען הסדרת ההסכמים התחדשה הברית הפוליטית והביטחונית בין שתי המדינות. זה התחיל עוד בתקופתו של חוסני מובארק ונמשך עד היום עם עבד אל-פתאח א-סיסי.
ערפאת, קלינטון ורבין בחתימה על הסכם אוסלו(צילום: רויטרס)
בסמוך לחתימה על הסכמי אוסלו הצליחה ישראל לפתח את יחסיה הדיפלומטיים עם תוניסיה ועם מאוריטניה, שבה הוקמה מאז שגרירות ישראלית, שלמרבה הצער נסגרה בעקבות מבצע עופרת יצוקה.
לאחר שיחות אוסלו חודשו שוב המגעים הדיפלומטיים עם מדינות אפריקניות שניתקו עמנו את הקשר בעקבות המלחמות השונות. בעקבות שיקום היחסים הוקמו שגרירויות חדשות וקיבלנו נציגות דיפלומטית בקטאר. לשורה של קשרים אלה מצטרף לאחרונה גם חידוש היחסים עם צ'אד.
מהלכים נוספים, שמתרחשים מתחת לפני השטח בצורה של פגישות חשאיות אינטנסיביות, מתקיימים מול מדינות המפרץ. רבין ביקר בעומאן כבר ב-1994, ומאז נערכו ביקורים סודיים נוספים, למשל באבו-דאבי. יחסים אלה הם שמאפשרים לישראל ליצור קשרים אסטרטגיים ולהשיג מידע מודיעיני ממרבית מדינות ערב שאיתן אין לנו קשרים דיפלומטיים.
המיליארדים שהכניס אוסלו
גם הכלכלה הישראלית התפתחה מאוד בזכות אוסלו. המהלכים הדיפלומטיים שהתאפשרו בזכות ההסכמים משפיעים על הבנקים העולמיים ועל קרנות בינלאומיות. ישראל גדלה בהשקעות בעשרות מיליארדי דולרים בכספים אמריקניים ואירופאיים. כל מערך ההייטק נבנה על השקעות זרות, בהן היו שותפות מגוון ממשלות.
הסכמי אוסלו, בעייתיים ככל שיהיו, משחקים תפקיד משמעותי בחיזוק היחסים הבינלאומיים שלנו. בזכותם יש כיום הכרה בבעיות האסטרטגיות והביטחוניות שאיתן מתמודדת ישראל. כזכור, רבין התקבל בכל העולם כמי שמביא שלום עולמי ולא רק אזורי, ועל כך גם זכה בפרס נובל לשלום. עובדה זו ממשיכה להשפיע על התדמית שלנו בזירה העולמית עד היום.
לסיכום, אף אחד מראשי הממשלה שהיו לנו מאז אוסלו ועד היום לא ביטל את ההסכם. גם אלה שדיברו והסיתו כנגדו, לא ויתרו עליו מעולם, והסיבה פשוטה - כולם הבינו את היתרונות הביטחוניים, המדיניים והכלכליים שלו.
ההחלטה העקרונית שהתקבלה ב-1993 והמשיכה לתוך השיחות בשנים שלאחר מכן, הובילה לשינוי דרמטי ביחסים של ישראל עם הפלסטינים, המשיכה משם להשפיע על היחסים שלנו עם המדינות השכנות, עם העולם המערבי ועם העולם כולו. כתוצאה מאוסלו התפתחו יחסים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים שעומדים בבסיס המדינה שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, ובלי אוסלו ייתכן מאוד שהם לא היו מתאפשרים כלל.
- שמעון שבס היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה יצחק רבין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
שמעון שבס
צילום: גל חרמוני
מומלצים
