"להתראות עכו": לקרוא על כיבושי נפוליאון ולחשוב על ישראל 2019
ספרו של עלא חליחל, שהיה מועמד לפרס ספיר, מגולל את הקרבות בין הצבאות של נפוליאון והשליט המוסלמי אל ג'זאר בעכו, 1799, ולרגעים מזכיר מופע עינויים. המחבר, שכתב את הספר בערבית במקור, מעצב את העלילה כרומן פוליטי עכשווי, שמעלה שאלות על האיזור שבו אנו חיים
אחד הסיפורים הבולטים בקובץ של אתגר קרת, שזכה השבוע בפרס ספיר, מסתיים בדימוי של גופת גבר - אבא, יותר נכון - כלואה בקוביית מתכת. מכונית שנדחסה לצורת קובייה. הבחירה בקרת כזוכה בפרס היא בין היתר הוקרה לספרות שמערערת על הגבול בין ילדות ובגרות. לסיפורים שמתארים בצורות שונות רתיעה או סירוב לעבור לעולם המבוגרים. עוינות ממשית ופנטסטית כלפי החובה להפוך לאבא, לבעל הבית. להחזיק בידיים כוח פוליטי וכלכלי.
ספריהן של שתי מועמדות נוספות לפרס - יעל נאמן ומירב נקר-סדי - סובבים באופן ישיר סביב דמויות שנסוגות מפני האלימות החברתית והמגדרית. "סמאדר" של נקר-סדי מתאר ילדה על סף גיל ההתבגרות שמתבצרת בדירת שיכון, עד שהסיפור הודף אותה חזרה ליער האנושי המאיים. "היה היתה" של נאמן מוקסם מדמותה של אישה ממשית שהסתגרות ומחיקה עצמית הפכו לצורת המגע העיקרית שלה עם הזולת. גם "ממלכת האי־רצון" של איה קניוק, שזכה בפרס לספר ביכורים, משתמש כמנוע עלילתי בדמות של נערה נידפת, כמעט חסרת גוף, מבוצרת בשתיקה. בעידן פוליטי מצולם, מקוטב וצעקני - דמויות כאלה נעשו לגיבורות ספרותיות. השתיקה, ההתכנסות, מוצגת בספרים כמעט ככלי נשק. לא רק עדות ושפה טראומטית: מופע של אלימות אילמת.
ספרו של עלא חליחל, "להתראות עכו", שהיה אף הוא מועמד לפרס - משלים את התמונה הזאת מהכיוון השני, ההפוך, מבחינת השימוש שלו באלימות פוליטית וצבאית כחומר גלם וכנושא. כאן האלימות היא לא עניין לפענוח ולשחזור, אלא מופע גלוי שכולל אונס ושיסוף איברים בטכניקות שונות. קרת פותח את ספרו בסיפור על מין ליצן קרקס מובס שמבקש לחזור שוב ללוע תותח, לשוב ולראות את אכזבות החיים מלמעלה, מרחוק וללא מגע. הרומן ההיסטורי של חליחל לא משתמש באקדחי צעצוע, אלא בתותחים המפורסמים של צבא נפוליאון. אם אצל יעל נאמן ההתבדלות וההימנעות מוצגות כצורה של רודנות פסיכולוגית - חליחל בונה את ספרו סביב מצור צבאי ממשי וסביב דמותו של רודן היסטורי. גרסה מוקצנת, נגיד, לשליטים טראמפיסטיים בזמננו.
הרומן בנוי כתיאור כרונולוגי של המערכה הצבאית בעכו, 1799, בשבועות שבהם צבא נפוליאון הטיל מצור על חומות העיר. שאיפת הפלישה לתוך העיר מצטרפת לשלל תיאורים של חרבות, פגיונות ושיפודים שחודרים לגוף האנושי. במקרה הטוב, הגוף הזה מתפרק באבחת פגז. במקרה הרע והראוותני, הוא הופך למופע עינויים בכיכר העיר. שתי מכונות הרס אנושיות מעצבות את הספר, מתוך העיר ומחוצה. הראשון הוא שליטה המוסלמי של עכו ואזור הגליל, פאשה "אל-ג'זאר". כלומר, "הקצב". השני - נפוליאון בונפרטה, שמסע הניצחונות שלו במזרח התיכון עומד להיבלם אחרי שפיכות דמים הכרחית ומיותרת.
לפרשה ההיסטורית הזאת יש לכאורה מעמד והקשר אלגורי שונה מזווית ישראלית ופלסטינית. חליחל - מחזאי, סופר ועיתונאי - מעצב אותה כרומן פוליטי עכשווי. תיאורי אונס, טבח, עינויים ותככים פוליטיים מוצגים כאן באופן בולט, ובכל זאת מתון ותכליתי יחסית - בהתאם לרמת הרגישות של קוראים שהתחנכו מול "משחקי הכס" וצילומי זוועה של דאעש. בתקופה ספרותית שבה רומנים דיסטופיים הם תופעה מרכזית, חליחל פונה לרומן ההיסטורי כדי לדבר על דרכם של בני-אדם, בוודאי באזור הזה, להיכנע למרותם של מנהיגים סמכותיים, שקשה להבחין בין יכולתם להגן ולהחריב. בין האלימות שהם מפנים כלפי אויבים מבחוץ וכלפי יריבים פוליטיים מבית.
זה תזמון מושלם לפרסום כזה. אבל אחרי הפתיחה המסקרנת, הספר מתחיל לאבד חלק מהמומנטום. חליחל הולך ומאמץ עמדה סרקסטית ביחס לתיאטרון הבובות שהוא עצמו ממחיז. שוב ושוב הספר מדגים כיצד אנשים תחת טרור מדיני מאמצים קוד הישרדות מאפיונרי, מערבוני. בתוך שניות. "הזאבים טורפים והכבשים מתות", מהרהרת דמותו של גבר עכואי, אחד מני רבים שעולים לבמת הסיפור ומסתלקים ממנה אחרי שפריץ דם, " עכו... אינה עיר לכבשים וגם לא עיר להססנים. הוא נכנס למטבח ושב ממנו כשסכין קצבים גדולה בידו". הבעיה היא שהספר עצמו מתייחס לדמויות כאל כבשים או בובות שמופעלות בקפיץ. ולפעמים נדמה שגם לקוראים.
"להתראות עכו" הוא הספר השני של חליחל שתורגם לעברית. מקובץ הסיפורים שקדם לו, "יחסיי הסודיים עם קרלה ברוני" (2012), נהניתי יותר. הרומן הנוכחי עולה מדרגה מבחינת מורכבות ספרותית, היסטורית, דרמטית. גם כאן אפשר להרגיש תנודה בין הומור וליריקה, בין תיאורים טראגיים וסאטיריים של חיים תחת מעקב ודיכוי - אבל אלו לא תמיד זוכים לביצוע מספיק מוצלח. בין היתר בגלל הבחירה לתאר את אל-ג'זאר כמכונת הרג מלנכולית. צאצא לדמויות כמו מקבת או טוני סופרנו. מי שהעביר חיים שלמים בשם החרב ומתחיל להרגיש דבר דומה לחרטה או דיכאון: ניכור לתפקיד של תליין היסטורי.
לטוני סופרנו הייתה פסיכולוגית זמינה לקיטורים; אל-ג'זאר מסתפק בשיחות דמיוניות עם רוחו של נפוליאון. לאחר שנחשף למכתבים שמשגר נפוליאון משדה הקרב לג'וזפין, נפשו של המושל הערירי מסתכסכת. המצור על העיר בפיקודו מתואר כמלחמה על שפיותו הפרטית, וכמלחמת הישרדות לסובבים אותו. כך, הספר נקרא כדיוקן פסיכולוגי-גנגסטרי של אל-ג'זאר - מין סנדק מעורר שנאה ופחד. אלא שמרגע שבו היומרה לפצח את אישיותו של הדיקטטור, להושיב אותו על ספת המטופלים ועדיין להתייחס אליו כאל קריקטורה פוליטית הופכת לעיקר הספר - הקריאה יוצרת רושם פחות חד, פחות מבהיל ודחוף.
אפשר אם כן לקרוא את אל-ג'זאר כתשובה אלימה לגיבורים הנמנעים, הנסוגים, שהתחרו איתו השבוע על פרס ספיר. ומצד שני נדמה שאלמלא היה מוטל עליו להביס את צבאות נפוליאון, אלמלא הכורח להשיג צייתנות באמצעות כריתת איברים - גם הוא היה מעדיף להתחבא מתחת למיטה.
"להתראות עכו", עלא חליחל, מערבית: יוני מנדל, עם עובד, 298 עמודים
