ג'יימס הארדן הורס את הכדורסל / טור

"משחקים כאן נכון", התפעל בראון. "חולקים את הכדור, עושים הגנה, אני אוהב את הסגנון הזה כי כל אחד עושה את התפקיד שלו. כוונת המשחק היא שיהיו חמישה שחקנים שמשחקים יחד בהגנה ובהתקפה, ובאירופה שמים על כך דגש. באתי ללמד, ובסוף אני זה שלמד"

הארדן. הרס את הכדורסל ב-NBA?(צילום: רויטרס)

טוב, אם נתעלם לרגע מקלישאת "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", אפשר להרגיש כאן בין השורות את התסכול של הדור הישן. כי בסופו של דבר, פרט למעטים, המאמנים ב-NBA של היום איבדו הרבה מכוחם ותקועים באמצע: לא זוכים לסבלנות מהבעלים ולמספיק כבוד מהשחקנים. בראון לא צריך, כמובן, לבחור בקיצוניות אחת, כי אי אפשר לפסול את הקסם שבמשחק האמריקאי שמשלב אתלטיות, פיזיות וטכניקה עילאיות, וגם יש שירות בידורי לקהל בכך שההגנות התמוססו והמטרה היא להפגיז כמה שיותר – אבל האנשים שפעם שלטו בכדורסל מרגישים שהוא חומק להם מבין הידיים, ומי שמסמל בצורה הטובה ביותר את מה שרע היום ב-NBA הוא השחקן הטוב ביותר בליגה.

21 משחקים רצופים של 30 נקודות או יותר – הרצף הרביעי בטיבו בכל הזמנים. 36.3 נקודות למשחק, נתון מדהים בראש טבלת הקלעים. 52.5 נקודות בממוצע בחמשת המשחקים האחרונים, עניין פשוט בלתי אפשרי. אבל מבחינתי, כל אלה מתחילים לנדוד לעבר הצד בעולם הסטטיסטיקה שמכיל נתונים כמו 60 הנקודות של קובי בראיינט במשחק הפרישה. הם לאט-לאט הופכים לא רלוונטיים, ומפנים את מקומם לנתון אחר.

הארדן מנסה לעשות הגנה. לפחות הפעם הוא ניסה(צילום: רויטרס)

261 נקודות בחמשת המשחקים האחרונים – ואפילו לא אחת מהן הגיעה מאסיסט. עשרות סלים של "עופו לי מהדרך, אני משחק כאן לבד". מהלך אחרי מהלך של ארבעה שחקנים שמשחקים שש-בש בפינה של הפרקט בזמן שמגלומן עם כדור מקבל גב מהמאמן (כאילו יש למייק ד'אנטוני ברירה – הרי הוא יחטוף בראש אם יגביל את הכוכב שלו). אני מסתכל שוב על המספר הזה ומתקשה להאמין.

היו כבר שחקנים דומיננטיים שקלעו בכמויות אסטרונומיות, אבל לאיש מהם לא היה שיגעון גדלות בצורה של הארדן. ווילט צ'מברליין ומייקל ג'ורדן לקחו את מה שנתנו להם, ניצלו יתרונות יחסיים במשחק וקיבלו גם את ההערכה של מי שמסביבם, שחקנים שתמיד פירגנו – אבל חשוב מכך – קיבלו בתמורה הערכה מהכוכב שידע מתי הזמן הנכון לשלב אותם לפני שהדבר הזה שנקרא "קבוצה" יהפוך לבדיחה.

אפילו הוא פרגן לחברים מדי פעם(צילום: גטי אימגס)

הארדן התאהב בעובדה שסטטיסטיקאים נלהבים יושבים בצד ומחשבים את השיא הבא שלו. החברים לקבוצה לא נחשבים. דיברנו על כבוד הדדי? אז אחרי שיא הקריירה של 61 הנקודות שקלע מול הניקס, ד'אנטוני רמז בעדינות שלשאר השחקנים לא נוח כבר עם הדרך בה הארדן משחק. ולא מדובר בקנאה, אלא ברצון להפגנת מקצוענות מצד חבר. וכן, הוא קולע בכמויות אדירות, אבל מה יוצא מזה?

דיברנו על רצף חמשת המשחקים המטורפים שהוא עובר: רק אחד הסתיים בניצחון גדול, וזה על ממפיס החלשה של עומרי כספי. יוסטון גם הפסידה (בגדול) לפילדלפיה ו(בהארכה) לברוקלין, והניצחונות על הקבוצות הלא-בדיוק מדהימות של הלייקרס והניקס היו דחוקים. מול הניקס הארדן קלע יותר מחצי מנקודות הקבוצה. זה לא כדורסל.

מייק ד'אנתוני. רמז שהוא לא כ"כ אוהב את זה(צילום: AP)

לארי בראון והחברים כבר לא יכולים לחזור אחורה. העידן הנוכחי של ה-NBA התקפי יותר, קשוח מבחינת הציפיות והלחצים והרבה יותר מכוון לשואו. אני לא מסכים עם מי שטוען שרק באירופה רואים כדורסל אמיתי, כי גם הצורה הזו לגיטימית בהחלט. אבל הארדן, כרגע, עושה צחוק מהכדורסל. הוא משוכנע שכך יעזור גם לעצמו וגם לקבוצה, אבל הרוקטס מגמגמים, ולקלוע 60 נקודות במשחק בלי לראות בעיניים זה לא פתרון.

ג'יימס הארדן הוא וירטואוז, והכלי ההתקפי המרשים ביותר שנראה כבר זמן רב ב-NBA. הוא גם מחרב את הרוקטס במו ידיו, ובכל משחק שעובר נראה יותר כמו הילד הכי מקובל בכיתה (MVP או לא?) שלא מוכן לתת מסירה במשחק נגד ו' 2 בהפסקה.

מסכימים? רוצים להתווכח? בכלל, בא לכם לקבל עוד עדכונים? עקבו בפייסבוק: יאיר קטן: כל הספורט שבעולם