ביקורת סרט - "מים שקטים": המבקר חטף אולקוס
כל דבר שנכתוב על עלילת "מים שקטים" יחשוף את הטוויסט שעומד במרכזו. לכן נעבור ישר לביקורת - ותרו, כבר ראיתם את זה באינספור סרטים אחרים וזה לא שווה את הזמן שלכם
לפעמים נדמה כי יש סרטים שתוכננו רק כדי לעשות אולקוס למבקרי קולנוע. הכוונה אינה בהכרח לסרטים הגרועים ביותר, מכיוון שעליהם לפחות ניתן לכתוב. תיאור נוקב של המופרכות, הטיפשות, הטעם הרע וחוסר הכישרון מעניק מידה של זיכוך מנחם במהלך כתיבת הביקורת.
ההתעללות המתוכננת מתרחשת כאשר מבקרי קולנוע נחשפים לסרט רע שכמעט לא ניתן לומר עליו דבר מבלי להיות מואשמים בחטא הספויילר. זו סיטואציה של מלכוד 22: סרט רע בגלל היותו מושתת על טוויסט מופרך, אך לא ניתן לכתוב עליו ביקורת מנומקת בגלל שכולו מושתת על טוויסט שכזה. המבקר נידון לחוג מסביבו כמו חללית המקיפה את "אופק האירוע" של חור שחור.
"מים שקטים" (Serenity) הוא דוגמה מובהקת לכך. עוד אחד מסרטי ניקוי המדפים של "ינואר הנורא". הכוח היצירתי המוביל הוא התסריטאי/במאי סטיבן נייט. כתסריטאי הוא עבד עם כמה כישרונות משמעותיים, אך לאו דווקא בטובים שבסרטיהם. במעבר מהתסריטים לסטיבן פרירס ("דברים יפים מלוכלכים", 2002), דיוויד קרוננברג ("סימנים של כבוד", 2007), ורוברט זמקיס ("בעלי ברית", 2016) ניתן לומר כי איכות הכתיבה של נייט נמצאת במגמת ירידה.
ב-2013 נייט ביים שני פיצ'רים "Hummingbird" ו-"לוק". הראשון זכה לביקורות בינוניות מאוד אבל הסתדר באופן סביר מבחינת הכנסות. השני זכה להערכה ביקורתית, אך רק צופים מעטים ראו אותו. "מים שקטים" הוא סרטו השלישי, והוא עליית מדרגה בסדר הגודל של ההפקה (גם אם הוא עדיין סרט "קטן"), במעמדם של השחקנים בהם הוא משתמש, וביומרה הז'אנרית והפילוסופית שלו. אם הכיוון שאליו "מים שקטים" מתפתח היה מגשים את התקוות שנתלו בו, זו הייתה יכולה להיות הפתעה נעימה. במקום זאת (סטיבן) נייט הפך ל-מ. נייט (שאמלאן) ג'וניור.
מהו הז'אנר שאליו הסרט נע? את זה אסור לומר. עצם אזכור שמו של הז'אנר כבר יסגיר את הטוויסט. וזו אינדיקציה לכמה הטוויסט הזה משומש. שלא לדבר על אזכור הסרטים המשתייכים לז'אנר ושהדים להם נמצאים בסרטו של נייט. כולם, אגב, עשו דברים ש"מים שקטים" מנסה לעשות אבל טוב יותר או טוב הרבה יותר. אפשר להשוות את הכוונות לסרט הטלוויזיה הגרמני של הבמאי הפרובוקטור המבריק מ-1973, או לסרט היפה עם הקומיקאי מסוף שנות ה-90, או לסרט עם הקומבינציה של הנואר עם הז'אנר הנוסף שנעשה באותה שנה כמו הסרט של הקומיקאי, או הסרט עם החייל והפצצה מתחילת העשור הנוכחי. לא חסרות דוגמאות ראויות להשוואה, אבל עצם הדיון בהן לא רק יחשוף את הטוויסט אלא יעניק ל"מים שקטים" יותר קרדיט ממה שמגיע לו.
המעבר בין הז'אנרים הוא הכישלון המובנה של "מים שקטים". קהל שמגיע לבית הקולנוע כדי לראות "פילם נואר" עכשווי, מחפש קולנוע "בוגר" שעוסק בחולשות מוסריות, ובמניפולציות פסיכולוגיות ומיניות. קהל זה הופך לקורבן פוטנציאלי להונאה מהסוג המכונה Bait-and-switch: המוצר שעליו הם שילמו יתגלה כלא קיים, ובמקום זאת הם יקבלו משהו שאותו לא רצו. הכישלון מובנה מכיוון שהקהל שכן מתעניין בז'אנר השני לא יגיע ל"מים שקטים" שבחומרי הפרסום שלו אין אינדיקציה לטוויסט הז'אנרי.
נכנסת "הפאם פאטאל", אשתו לשעבר של דיל שקרויה קארן (אן האת'אווי). הם היו יחד מאז התיכון ואף הביאו ילד לעולם. אבל דייל נעלם, שינה את שמו, והפך לדייג על האי. היא, לעומת זאת, התחתנה עם פרנק (ג'ייסון קלארק), גבר עשיר מרושע ואלים שיש לו קשרים בעולם הפשע – גבר מהסוג שלא ניתן להתגרש ממנו. הוא מתעלל בה ובילד המשותף שלהם. היא הגיעה לאי יחד עם בעלה כמתנה שרכשה עבורו – הצטרפות לספינת דייג. כוונתה היא שדייל ינצל את השיט להרוג את הבעל ובתמורה יקבל ממנה 10 מיליון דולר במזומן.
כל נקודת המוצא הנוארית היא מפגן כושל של טקסט ומשחק מעושים ומזויפים. בנוסף, כל מיני דברים קטנים ומיותרים נדחפים פנימה - התעכבויות והדגשות שהיו מנופות גם בעבודה של תסריטאי מתחיל. כל זה אמור, לכאורה, להיות "מוצדק" בגלל הכיוון שאליו הסרט נע. קהל שלא נולד אתמול צפוי להבין ברבע השעה הראשונה לאן הסרט הולך, ואז לחכות בשעמום הולך וגובר עד שניחושיו יתממשו. אם כבר עוסקים ברכבות ופטליזם, הרי שהתסריט הוא תאונת רכבת הצפויה כבר מתחילתו. בסופו של דבר "מים שקטים" הוא לא יותר מניאו-נואר רע שהופך לסרט רע בז'אנר אחר.
