"בהזיות המחלה, אמא צעקה 'תנו לי לראות אותו'": התינוקות האבודים של יוצאי אתיופיה
עדויות של יוצאי אתיופיה מעלות שורה של מקרים דומים ומטרידים: תינוקות שנולדו בישראל בתחילת שנות ה-80, נעלמו מבתי החולים - ולהוריהם נאמר שמתו. הקברים לא נמצאו מעולם. "למה שאמא שלי לא תוכל להניח פרחים ולהתאבל על הבן שלה?" אומרת ש'. ציונה, שאיבדה את אחיה הקטן: "התקשרו לבשר שהלידה עברה בשלום - ובלילה אבא חזר עצוב"
זה אמור היה להיות אחד הימים המאושרים בחייהם של מברטה (אפרת, בשמה הישראלי) וגטהון (אברהם) וואנדים. ביום הראשון של אוגוסט 1985, הם הגיעו לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם נולדה בתם השלישית בריאה ושלמה, ונלקחה לבדיקות ראשונות בתינוקייה.
שעה לאחר מכן שבו הרופאים למיטתה של אפרת, בלי התינוקת. "מצטערים", אמרו להם, "התינוקת נפטרה מדום לב". ממאנים להאמין, ביקשו בני הזוג לראות את בתם. לשווא. "היא כבר נשלחה לקבורה", נאמר להם. כבר? תהו ההורים שבורי הלב, תוך שעה, נפטרה ונלקחה לקבורה? בלעדינו?
בתעודת הפטירה, תחת "סיבת המוות" נכתב: OTHER CONGENITAL ANOMALIES (מום מולד אחר). בחודשים לאחר מכן, להפתעתם, המשיכו לקבל קצבת ילדים עבור אותה התינוקת. למרות השאלות שלא הרפו מהם החליטו אברהם ואפרת, כדרכם של רבים מבני העדה האתיופית שהגיעו לארץ, לא להקים רעש. השפה העברית עוד לא הייתה שגורה בפיהם. הם קברו את הסיפור עמוק בזיכרונם ושוחחו עליו רק עם בני המשפחה.
שמואל, רבקה ורותי דניאל (צילום: דנה קופל)
ש', נאמר לאמה שאחיה מת בלידה והובא לקבורה- לא ידוע היכן(צילום: אלי דסה)
אברהם כבר בן 67. במהלך השנים, הוא מספר, ניסה לדלות מידע ולמצוא קבר לעלות אליו. בשנת 1998 חלתה אפרת בסרטן. בקשתה האחרונה הייתה לדעת היכן נקברה בתה. ארבע שנים היא נאבקה על חייה ובמקביל על הזכות לדעת מה אירע.
במאמץ משותף של ילדיהם, אותרה אחות ב"הלל יפה", שהעידה כי היא זוכרת את המקרה, אך לא הצליחה לדלות פרטים. בשנת 2002 נפטרה אפרת, מבלי לקבל תשובה לשאלה היכן נקברה בתה.
מרגלית, חברתה של אפרת, זוכרת את האירוע הקשה היטב עד היום. היא מספרת ש"הילדה נולדה יפה וחיונית", וטוענת כי "לא הסכימו להפצרות האם, שביקשה לראות אותה לאחר מותה".
לדבריה, עוד לפני שאפרת נפטרה התעורר שוב הרצון להתחקות אחר עקבותיה של הבת האבודה – הפעם בעקבות צו ראשון שהגיע עבורה בדואר. "הבטחתי לה שאחרי שתחלים נהפוך את העולם במטרה לגלות את האמת", היא מוסיפה, "הגיע הזמן לסגור מעגל, לתת מנוחה למנוֹחה היקרה לי מכל".
סיפור דומה באופן מטריד אירע ליעל (32). בשנים האחרונות סיפרה לה אמהּ כי היה לה אח קטן שהלך לעולמו. הוא נולד באחד מבתי החולים במרכז בחורף 1984, וכעבור שלושה ימים הודיעו לאם שהתינוק נפטר ונקבר עוד לפני שההודעה נמסרה למשפחה.
"במשך כל השנים האלה ההורים שלי לא סיפרו לי כלום", היא מספרת. "ככה זה בקהילה, שומרים הכול בבטן. לא מספרים לאף אחד, בטח לא על אירועים שליליים וטראומות כאלה. לפני שנתיים אמא שלי חלתה, ואז היא סיפרה לי מה קרה, ואמרה שהיא הייתה רוצה לראות את הילד. יש לנו תעודת לידה, את תעודת הפטירה הזמנו ועדיין לא קיבלתי. מישהו בחברה קדישא אמר לי איפה אמור להיות הקבר, אבל חיפשתי ולא מצאתי שום מצבה או הוכחה שאחי שם".
לפני כחודש העלינו את הנושא בשיחה בין חברים. לפתע התברר שגם אצל חלקם התרחשו מקרים דומים. כמעט כל המקרים הללו, באותם הדפוסים, התרחשו בין השנים 1985-1981. האחד סיפר על אחות קטנה, ש"נולדה בהלל יפה, ואמרו להורים שלי שהיא מתה, בלי שום פרטים", והשני סיפר על בן דוד בן כמה חודשים, "שאושפז ב-84' או ב-85' עם שפעת, ופשוט הודיעו להורים שלו שהוא מת, בלי הוכחות, בלי לתת מקום קבורה. כלום".
שמואל, רבקה ורותי דניאל עם אביהם אברהם (צילום: דנה קופל)
מאז פרסום העדויות הראשונות החלו לזרום למערכת ynet סיפורים על מקרים דומים. אחד מהם היה זה של ציונה (41), שקראה את העדויות ובבת אחת נזרקה לילדותה. היא הייתה בת 7 כשאמה הגיעה לבית חולים בירושלים, כדי ללדת את בנה השלישי.
"זה היה בשנת 1984", היא נזכרת. " אני חיכיתי בבית עם אחי הקטן ודודה שלי, והתקשרו לבשר לנו שהלידה עברה בשלום ויש לנו אח קטן. בלילה, אבא חזר הביתה עצוב. הוא סיפר שהרופאים הודיעו להם שאחי מת וזהו. במשך כמה חודשים זה היה סוד, ואז אמא שלי חלתה ובהזיות שלה צעקה, 'תנו לי לראות אותו'. רק אז שאלתי את אבא והוא סיפר לי מה קרה".
ציונה גילתה אז כי לאחיה כלל אין קבר, והוריה לא זכו להיפרד ממנו, "אם הוא באמת נפטר בכלל", כדבריה. היא החלה לחפש, ביקשה לראות תעודת פטירה, חיפשה במשרד הפנים ובבית החולים. לשווא. חבר משפחה הצליח למצוא תעודת פטירה - אך לא מקום קבורה. "יכול להיות שהוא באמת נפטר, אבל זה לא קצת מוזר שלא נותנים להורים להיפרד מהבן שלהם? לא מוזר שממהרים לקבור את התינוק בלי שום תיעוד?".
במהלך העבודה על התחקיר פנינו גם לחברה קדישא, גם לבתי החולים וגם למשרד הבריאות. התרשמנו שיד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל. בשניים מהמקרים נמסרו לנו מיקומי קבורה שאינם קיימים. במקרים אחרים נאמר לנו שאין רישום. בבתי החולים טענו כי הם אינם מטפלים בקבורת הילדים, ועל כן אינם יודעים. בשיחת אוף רקורד הודה גורם בחברה קדישא כי ייתכן שתינוקות שמתו בלידתם או בסמוך לכך נקברו בקברי אחים.
אחות בכירה שעבדה בתקופה המדוברת באחד מבתי החולים במרכז, סיפרה השבוע כי "נתקלתי בשני מקרים של ילדים אתיופים שהוריהם קיבלו הודעה שהם מתו. במקרה אחד, אני מעריכה שהילד מת, ופשוט אמרו, 'אלה אתיופים, עולים חדשים, הם גם ככה לא יבינו. נקבור את הילד בלי בלגן'. במקרה השני, אני באמת לא יודעת".
מבית החולים הלל יפה נמסר: "בית החולים יבדוק את הפניה בניסיון לאתר את המידע הרלוונטי שהוא מלפני שנים רבות ומצוי בארכיון חיצוני".
מהמרכז הרפואי "גליל" בנהריה נמסר: "מסירת מידע על נפטר, ללא קשר לגילו, ניתנת רק לאחד הגורמים המוזכרים בנוהל 'ויתור סודיות'".
במשרד הבריאות לא הכירו את הנושא ולא מסרו תגובה.
לפנייה לכתב/ת 
איפה האחים שלנו?
צילום: דנה קופל
מומלצים
