אפילו במסדרון כבר אין מקום: כך נראית מצוקת האשפוז

אין מקום אפילו במסדרונות(צילום: אלעד גרשגורן)

"אנחנו מאבדים שליטה"

אצלנו במחלקות הפנימיות מספר החולים גדול יותר ממספר המיטות בפועל. גם התמהיל של החולים השתנה. החולים מבוגרים וחולים יותר’ חלקם הגדול זקוק לסיוע ועזרה, רבים מהם סיעודיים ותלויים באחיות ופחות ניידים.

לשמחתנו, כיום החולים מצליחים לשרוד הרבה יותר מבעבר, בזכות טיפול טוב והתקדמות הרפואה, אבל נוצר מצב בלתי נסבל בו אנחנו מאבדים שליטה. שליש מהשנה אנחנו נמצאים במצב של מלחמה, אבל עדיין במשרד הבריאות בונים את מצבת כוח האדם שלנו ומצבת המיטות על פי מצב של רגיעה ולא רואים מה קורה בימים העמוסים, כמו עכשיו בחורף. בפועל, אנחנו יותר ויותר ימים נמצאים במלחמה.

פרופ' אהוד גרוסמן. "מצב בלתי נסבל בו אנחנו מאבדים שליטה"(צילום: יריב כץ)

מערכת הבריאות בקריסה:

11 ימים, 21 חדרי מיון ברחבי הארץ: כך נראית מערכת בריאות בקריסה

"חדר המיון הוא פצצה מתקתקת. יהיו פספוסים בחיי אדם"

אנחנו הקשישים שהפקרתם במסדרון

למרבה הצער, מי שיכול להרשות לעצמו מחפש אלטרנטיבות אחרות, הוא לא מגיע לחדר המיון ולמחלקות הפנימיות המלאות. אנחנו רוצים שתהיה כאן מערכת ציבורית שתיתן מענה טוב ואיכותי לחולים שלה. בתי החולים מנסים להוסיף כוח אדם, אבל זה פשוט לא מספיק.

רופא יכול למצוא את עצמו לבד בתורנות ולקבל עשרה חולים מורכבים והוא לא יודע במי לטפל קודם. זו מציאות בלתי אפשרית ובלתי נסבלת. כשיש צפיפות במחלקות, קשה לשמור על היגיינה טובה ומתפתחים זיהומים. שלא לדבר על אשפוז במסדרון שגורם לאובדן הפרטיות ולפגיעה בכבוד האדם. אנחנו עושים את המקסימום האפשרי בתנאים בלתי אפשריים.

לפני עשר שנים, כשהיה נפתח תקן למנהל מחלקה פנימית, המון רופאים התמודדו. היום אין מועמדים. אף אחד לא רוצה להכניס את עצמו למיטה החולה הזו. הגענו לשוקת שבורה. מי רוצה להתמודד עם מחסור בכוח אדם, לחטוף צעקות כל היום ולהתקשות לטפל כמו שצריך בחולים?

ד"ר אלי בן ואליד. "דברים לא נעשים או נעשים באיחור ניכר"(צילום: גדי קבלו)

"רצים ממטופל למטופל"

המחלקות הפנימיות עמוסות כל השנה ובימי החורף, המצב אפילו חמור עוד יותר עד כדי אי־ספיגה. יש ימים שאנחנו מגיעים למצב של 150% תפוסה. מספר המיטות, הרופאים והאחיות חסר. יש תחושה שאנחנו לא יכולים לתת לחולים את מה שמגיע להם, את מה שאנחנו יודעים לתת להם.

אנחנו מגיעים למצבים שחייבים לאשפז חולים במסדרונות, מצבים בהם חולים מאבדים את הפרטיות, אנחנו לא מסוגלים לעשות בדיקות בפרק זמן נורמלי. לפעמים אנחנו אפילו יכולים להאכיל אותם בזמן. כשיש ארבע או חמש אחיות שאמורות לתת מענה לשישים חולים, הן לא מצליחות לעמוד במשימות. דברים לא נעשים או נעשים באיחור ניכר. נוצר מצב שמאוד לא נעים לשכב במחלקה פנימית, שלא נאמר מסוכן.

הרפואה הפנימית סובלת מהרבה בעיות. זו עבודה קשה מאוד, אפילו סיזיפית. משמרת במחלקה פנימית מלאה בתסכולים וקשיים רבים. חולים רבים זקוקים לסיוע של הצוות הסיעודי, בלעדיהם הם לא יכולים לאכול, לקחת תרופות, להתקלח, להתלבש ולעיתים ללכת לשירותים. הם זקוקים לנו כמעט לכל פעולה ואנחנו רוצים לעזור להם, לטפל בהם, להציל את חייהם, אבל זה הופך להיות קשה יותר ויותר. אין מראה יותר קשה ממחלקה פנימית בלילה עם 50 חולים וארבעה אנשי צוות שרצים ממטופל למטופל.

אם המצב במחלקות הפנימיות במרכז הארץ קשה, אצלנו בפריפריה קשה עוד יותר. מערכת הבריאות עשתה כמה צעדים לשיפור המצב, אבל זה מעט מדי ואולי אפילו מאוחר מדי. אסור להשכיב חולים במסדרונות, צריך לתת להם רמה מסוימת של פרטיות ולמנוע מהם להידבק בזיהומים קשים. אנחנו קוראים לראשי מערכת הבריאות ולמנהיגים להוביל לשינוי.

ד"ר איל בראון. "לחולים אין איפה להתאשפז"(צילום: אלעד גרשגורן)

"אין מקום גם במסדרון"

אתמול כל המחלקות הפנימיות בבית החולים היו עם 120 אחוזי תפוסה. הגעתי בבוקר למחלקה, ול־35 חולים לא היה מקום להתאשפז אפילו במסדרון והם נאלצו לחכות במיון. אין לי מקום לאשפז חולים מונשמים, אנחנו כבר יומיים משכנים חולה בחדר הלם כי פשוט אין איפה לאשפז אותו. בחורף זו פריבילגיה להתאשפז בפרוזדור.

הוספת מיטות ומחלקות אשפוז מצריכה תוספת משמעותית של כוח אדם - רופאים, אחיות, סניטרים, כוח עזר - שכבר היום קורס תחת הנטל. כשמאשפזים במ סדרון, הצוות הרפואי, שגם ככה נמצא בשיעורים נמוכים מאלו של המדינות המערביות, צריך לתת מענה לאותם חולים. זה בלתי מתקבל על הדעת.

כאשר אותה כמות רופאים ואחיות מטפלים בכמות גדולה יותר של חולים - ברור שהטיפול נפגע. חלק מהחולים סיעודיים וזקוקים לעזרה ואין לנו את הזמן להקדיש להם וגדלים הסיכויים להעברת זיהומים מחולה לחולה.

בשנים האחרונות האוכלוסייה בישראל גדלה, בניגוד למגמה בעולם המערבי. גם תוחלת החיים מתארכת וחולים מבוגרים, שהם בדרך כלל מורכבים יותר מבחינה רפואית, מגיעים למחלקות הפנימיות. צריך לזכור שכמעט לא נוספו מיטות אשפוז, ומה שנוסף הוא בגדר לעג לרש. למרבה הצער אין מספיק פתרונות בקהילה. אין מספיק מיטות שיקום ומיטות סיעודיות, ובלית ברירה אנחנו נאלצים להשאיר חולים בבית החולים. כך, במקום שקשיש יאושפז בפנימית 4־5 ימים ויעבור למסגרת אחרת, הוא נשאר 4־5 שבועות. 

כמנהל, אין לי מה להגיד לצוות שלי שקורס תחת הנטל. בית החולים מנסה לעשות ככל שביכולתו עם המשאבים המוגבלים, אבל זה מצב מערכת הבריאות הקורסת.

כך נראית מערכת בריאות קורסת: