"נייטפלייר": "משחקי הכס" זה לא
למרות שהיא מבוססת על יצירה של ג'ורג' ר. ר. מרטין, האיש מאחורי סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח", דרמת המתח המד"בית "נייטפלייר" רחוקה אלפי קילומטרים מווסטרוז ברמת פיתוח הדמויות וההשקעה בהן. מזל שהשחקנית הישראלית מאיה עשת עושה עבודה מצוינת
השנה היא 2093, וכדור הארץ על הקרשים. מגפות קטלניות משתוללות וקוטלות מיליונים, המשאבים מתדלדלים ואין תקווה באופק. עבור האסטרופיזיקאי קארל ד'בראנין (אוין מאקן), עם זאת, כן יש תקווה, אם כי לא באופק אלא למעלה: ד'בראנין מאמין שהמפתח להצלת המין האנושי טמון במפגש עם גזע חייזרים מסתורי שהתגלה לאחרונה, הוולקרון. זו הסיבה שהוא שם נפשו בכפו ועוזב את משפחתו לשנתיים על מנת לטוס לחלל החיצון וליצור מגע ראשוני.
אבל ייתכן מאוד שד'בראנין בחר בחללית הלא נכונה על מנת לעשות זאת – ה"נייטפלייר" הוא שמה, וכפי שמתברר עד מהרה, משהו ממש לא בסדר איתה. ואולי משהו ממש לא בסדר עם צוותה הגדול, מהקפטן רוי אריס (דיוויד איילה), שלא מוכן לעזוב את תאו ומופיע בפני אנשיו בתור הולוגרמה בלבד, ועד לקסנוביולוג רוואן (אנגוס סמפסון) שאט אט מאבד קשר עם המציאות. וישנו גם ת'ייל (סם סטרייק) – טלפאת מסוכן שהובא למסע על מנת לעזור וליצור קשר עם הוולקרון במידה ולא תעזור תקשורת מזן מסורתי יותר, ומהווה גורם שממריד ומערער את הצוות המרדני והמעורער גם כך.
ואז אנשים מתחילים למות. פה תאונה מחרידה, שם רובוט שיצא מכלל שליטה וחתך חבר צוות לשניים, והמצב רק הולך ומחמיר. כולם חווים חזיונות מאיימים, כולם תוהים באשר למסתורין של הקפטן הנעדר בגופו, לכולם תחושה שמישהו – או משהו – פועל פה נגדם. האם תגיע הנייטפלייר למפגש שלה עם הוולקרון?
ובכן, גם אם תרצו לגלות את התשובה לשאלה הזו ועוד, דרמת האימה של ערוץ SyFy "נייטפלייר" לא ממש הולכת להקל עליכם במהלך הדרך. הסיבה העיקרית לכך היא נטל שהסדרה חולקת עם כל כך הרבה מהקולגות שלה בימינו: היא פשוט ארוכה מדי לטובתה שלה, מותחת לכדי 10 פרקים בני 40 ומשהו דקות סיפור שאפשר היה לכסות בפיצ'ר בן שעתיים (ובעצם, סיפור שכבר כוסה בפיצ'ר באותו השם מ-1987, וב-89 דקות בלבד).
עוד ביקורות טלוויזיה:
כדי לצלוח אדפטציה של סיפור קצר הנפרש לקנה מידה שכזה ("נייטפלייר" מבוססת על נובלה של ג'ורג' ר.ר.מרטין, שעל יצירתו כמובן מבוססת "משחקי הכס" של HBO), נדרשת הרחבה משמעותית של הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, צלילת ראש לבאק-סטורי שלהן, מניעיהן והקונפליקטים הניצבים אל מולן. "נייטפלייר" אומנם מנסה אבל באופן לא מחויב דיו, והרבה מהדמויות שאיתן אנו נדרשים לבלות זמן כה רב פשוט לא עגולות ומעניינות דיין (וחלקן מוזנחות באופן נפשע ממש). הן לא מובילות את הסיפור – הוא מוביל אותן, ולפיכך גורלן פחות חשוב לך.
מעבר לכך, הסדרה מאכלסת ז'אנר חרוש לעייפה ומציגה סיפור שכבר ראיתם בעבר – תחשבו על כל חוויית סיר לחץ בחלל שאי פעם ראיתם, מהאבטיפוס שייסד "הנוסע השמיני", דרך "סיוט בקצה האופק" הגאוני, ועד ל"שמש" של דני בויל. וזהו סיפור שגם צופים נעדרי קילומטראז' ז'אנרי כבר יוכלו לצפות את מסלולו ותפניותיו. מושקעת ככל שתהיה ויזואלית – וברמה הזו היא אכן מרשימה למדי - החוויה שהיא מציעה מוכרת מדי, מתישה מעט ובסופו של דבר נעדרת את ההשראה שלה הייתה זקוקה על מנת להפוך למשהו מיוחד.
בעיה משמעותית נוספת של "נייטפלייר" נובעת מליהוקו של אוין מאקן לתפקיד הראשי. מאקן – שחקן ובמאי אירי שבעברו היה דוגמן מצליח – מביא אפס כריזמה ועניין לתפקידו של האסטרופיזיקאי מוכה-היגון ד'בראנין, מה גם שלעיתים קרובות המבטא האמריקאי שאמור להיות לו מתמסמס למבטאו האירי המקורי. לעומתו, מאיה עשת – השחקנית הישראלית שמאיישת תפקיד משמעותי ב"נייטפלייר" - עושה עבודה מצוינת וזכירה, כך שלפחות מהבחינה הזו, מדובר בפיצוי ראוי.
