סטיבן וילסון בתל אביב: מרגיש בבית
במשך שלוש שעות ועם אורחים מקומיים כמו נינט טייב ואביב גפן - סטיבן וילסון והלהקה שלו הרעידו בווליום לא טיפוסי את היכל התרבות. המופע נע בין פרוג-רוק למטאל וגלש אפילו לדיסקו, אבל החלק הטוב ביותר הגיע בסוף
גם בתום שלוש שעות המופע של סטיבן וילסון בהיכל התרבות אמש (שבת), לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה מדוע להפריד בין שני חלקי המופע, שלא היו שונים באופן מהותי. למה להפסיק מופע רוק כסחיסטי למשך 20 דקות, להרוס את המומנטום ואז לדרוש מהלהקה ומהקהל להתניע מחדש, אחרי שעמדו בתור לבירה (שלא ניתן להכניס לאולם) או הצטופפו במרפסת העישון העמוסה לעייפה.
אחרי הקרנה של סרט קצרצר על בד שקוף בקדמת הבמה, סטיבן וילסון עלה לבמה באנרגיות שיא. המוזיקאי הבריטי מקיים מערכת יחסים מיוחדת עם ישראל: הוא האמן הבינלאומי היחיד כמעט שמשתף פעולה עם אמנים ישראלים בצורה נרחבת. יש לו בת זוג ישראלית (בדומה לג'וני גרינווד מרדיוהד), הוא מארח את נינט באלבומיו, וכבר שנים הוא ואביב גפן יוצרים יחד תחת השם בלאקפילד. כך שהנוכחות של וילסון על הבמה בתל אביב היא מלכתחילה חצי מופע חו"ל וחצי חגיגה בסגנון "הוא משלנו". במהלך ההופעה וילסון הודה בעצמו שלנגן בארץ זה כמו להופיע ב"עיירת הבית שלו".
ואכן, כבר בשיר השני עלתה נינט לשיר איתו את Pariah, בביצוע מצוין. בהמשך היא הצטרפה אליו לשיר People Who Eat Darkness ובשלב ההדרן הצטרף אביב גפן לביצוע הלהיט של בלאקפילד, הנושא את שם הלהקה. אבל עוד לפני כן, הלהקה של וילסון שכללה גיטריסט, בסיסט, קלידן ומתופף (כולם נגנים מעולים) הרעידה את האולם המעונב של היכל התרבות בתל אביב, בסט שנע בין מטאל לפרוג-רוק וכלל אפילו שיר דיסקו - הכל בסאונד מהוקצע. סט תופים עצום, תחלופת גיטרות בלתי פוסקת (באיזשהו שלב הפסקתי לספור), סולואים ארוכים שלא היו מביישים להקת פרוג מקורית משנות ה-70 ואפילו קשת כינור הייתה שם (לידיעת הקורא ג'ימי פייג').
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:
"באסה סבבה": מדבק, אבל נשמע כמו "טוי 2"
רוצה להצליח בישראל? תתחפש למזרחי
דודו פארוק הוא העתיד של המוזיקה הישראלית
"אנחנו להקת רוקנ'רול סקסית מאוד", אמר וילסון, "לכן בשלב מסוים אבקש מכם לעמוד". הבקשה שלו - הגיונית סך הכל - העמידה באור קצת מוזר את הבחירה לקיים את מופע הרוק המחושמל הזה באולם ישיבה. בסופו של דבר, הקהל נענה לבקשה וריקד בין הכיסאות, ולמרגלות הבמה התקבץ קהל לא מבוטל (בעיקר גברים ארוכי שיער עם חולצות של פנטרה וקינג קרימזון אם תהיתם) שהוכיח שוילסון זה כל מה שהם חיכו לו.
הניגודיות הזו התקיימה לאורך כל המופע. מצד אחד טירוף מוזיקלי על הבמה והתמסרות טוטאלית של חברי הלהקה בווליום שלפרקים איים לקרוע את עור התוף, ומצד שני ישיבה מסודרת בהיכל עם הפסקה באמצע וכרוז שמבקש לחזור למקום. מצד אחד וילסון מסתובב על הבמה יחף ונשכב על הבמה כשהגיטריסט שלו רוכן מעליו בסולו אימתני - ומצד שני זה קורה על השטיח האפור והנקי. ספק אם היה נשכב כך על במה במועדון אנדרגראונד מצחין.
כאמן שמאחוריו קריירה ארוכה למדי, שכוללת את הלהקה המוערכת פורקיופיין טרי וקריירת סולו רצופת שיתופי פעולה, שלקחה תפנית מעט פופית באלבום האחרון - וילסון כובש את הבמה עם מניירות של כוכב. בשירים מלאי פאתוס וג'אמים ספונטניים לכאורה, הוא מנהל הכל מאל"ף ועד ת"ו - כאן אוחז במצילה, שם מריץ מבט אל הגיטריסט, נוזף באיש המחשוב על שטעה בשיר ואפילו בקהל שהעז לבקש שיר ספציפי - "אנחנו לא מועדון באלנבי".
בין שירי המטאל הרועמים לרגעים המלודיים והנוגים, וילסון ביצע בעיקר את שירי אלבומו האחרון To The Bone (בכל זאת, זה סיבוב הופעות לכבודו) ושיבץ פנינים מהעבר. אולם היה שווה לחכות עד הסוף, שכן הרגע הנשגב מכולם היה השיר האחרון. לפני ששר אותו ונפרד מהקהל אמר וילסון שהשיר הזה, The Raven That Refused To Sing נחשב לשיר הטוב ביותר שלו, ולא בכדי - זה היה ביצוע מרגש ומרטיט לשיר נפלא. חבל שנאלצנו לחכות שלוש שעות בשבילו.
