ביקורת סרט: "אסקייפ רום" - למי שמסתפק ב"בסדר"
עם יכולות משחק ממוצעות, דמויות לא מעניינות ותסריט עצלני למדי - "אסקייפ רום" אולי מספיק לבילוי שישי של בני נוער לא בררניים אבל בהחלט לא רלוונטי למי שמחפש אימה שמצדיקה את הכסף. אם בכל זאת תשפטו אותו ביחס לסרטים דומים בז'אנר תגלו שהוא עוד סביר
למיטב ידיעתי היו עד היום שלושה סרטים בתת הז'אנר של סרטי האימה שעוסקים בחדרי בריחה. "אסקייפ רום" (Escape Room) הוא הסרט הרביעי והטוב שבהם. שלושת הקודמים גירדו את תחתית החבית, ואילו האחרון כבר נמצא כמה סנטימטרים מעל תחתית זו. אומנם הצפייה בו אינה סבל צרוף, אבל זו לא סיבה מספיק טובה לראותו.
קל לזהות את סרטי חדר הבריחה, ולקבל אינדיקציה ראשונית למוגבלותם, באמצעות שמם. יש את "חדר בריחה" (2017) דל התקציב והכישרון שבו חבורה נכלאת בחדר בריחה יחד עם קופסא שבה שוכנת ישות דמונית. לעומת זאת יש את "חדר בריחה" (גם הוא מ-2017) נטול הממד העל טבעי המתמקד בעלילה שבה דמויות לא מעניינות פותרות חידות. לפני ארבעה חודשים הוקרן בערוץ ה- SyFy "חדר אין בריחה" (No Escape Room) שבו חדר הבריחה ממוקם בבית אחוזה ופתרון החידות משחרר כוחות אפלים. וכעת, כאמור, הגיע "אסקייפ רום" ומספק ניסיון מיותר נוסף להפוך את סיטואציית חדר הבריחה למשהו שמצדיק סרט.
היתרון היחסי של הסרט הנוכחי על קודמיו הוא בהשקעה הכספית. 9 מיליון דולר הם מעט מאוד להפקה הוליוודית, אבל לא מעט בתת ז'אנר שהצמצום מובנה לתוך הקונספט הבסיסי שלו. ביחס לסרטים הקודמים המלכודות מרשימות יותר, ויש תפיסה עיצובית שמשתנה במעבר בין שרשרת חדרי כליאה. האפקטים המיוחדים הנדרשים למימוש האיום במלכודות של כל חדר מבוצעים היטב.
עוד ביקורות סרטים:
יתרון שני הוא בכישרונות המעורבים. לא מדובר על תפארת המשחק השייקספירי, ואפילו לא על תפארת שחקני המשנה בדרמות טלוויזיה. אבל עצם זה שמדובר בשחקנים "בסדר" כבר מהווה שיפור ניכר ביחס לסרטים הקודמים. כך גם הבימאי אדם רוביטל ("הרוע שבפנים: המפתח האחרון") אשר מגיע עם ניסיון של סרט אימה אחד שהיה, גם הוא, "בסדר". מספיק טוב לבילוי של יום שישי בקניון לבני נוער לא בררניים, פחות רלוונטי למי שמחפש סרט אימה שמצדיק מחיר של כרטיס.
הסרט מתחיל בסצנה קצרה שבה בן (לוגאן מילר) נלחם על חייו כשהקירות של חדר בריחה מושקע עומדים למחוץ אותו למוות. פלאש פרוורד אינטנסיבי של מצוקה שתפקידו להבטיח לצופים הלא סבלניים שיש למה לחכות.
העלילה חוזרת מספר ימים לאחור כדי להציג את חייהן של שלוש מששת הדמויות שינסו לשרוד את הסרט. זואי (טיילור דיוויס), סטודנטית חכמה במיוחד אך גם מי שסובלת מחרדה חברתית. המרצה שלה לפיזיקה ממליץ לה להקדיש כמה ימים לעשות דבר שמפחיד אותה. והנה מגיעה לחדר המעונות שלה קופסה קטנה שהיא סוג של חידה. היא מצליחה לפתוח אותה ולקבל הזמנה לחדר בריחה שמי שיצליח לצאת ממנו יזכה ב-10,000 דולר.
בן עובד במחסן וסובל מסוג לא ברור של קשיים חברתיים. אלו מונעים מהבוס שלו להעביר אותו לתפקיד שבו יעבוד ישירות עם לקוחות. גם אליו מגיעה קופסא. האם זהו פיצוי מהבוס על כך שלא קודם? נראה מאוד לא סביר. לג'ייסון (ג'יי אליס), לעומת זאת, אין שום בעיה של ביטחון עצמי. ברוקר מצליח, בעל לשון חלקה והתנהגות של זכר אלפא. כשהוא מקבל קופסא הוא מניח שהיא הגיעה מלקוח עשיר ואסיר תודה.
בהגעה לחדר הבריחה אנו פוגשים את הדמויות הנוספות: אמנדה (דברה אן וול), בעברה חיילת בצבא האמריקאי עם צלקות על עורפה וגבה. דני (ניק דודאני) גיק של חדרי בריחה שניסה כבר את כולם וממלא בסרט את תפקיד "החכמולוג שיודע", ו-מייק (טיילר לאבין) המבוגר יותר, ובעל רקע מקצועי של כריית פחם. אלו לא דמויות מורכבות במיוחד, וקשה לומר שהן מתפתחות מעבר לקווי המתאר הבסיסים שלהן או שהאינטראקציה ביניהן מולידה רגעים שיש סיבה לזכור. קשה להאמין שיהיו צופים שיוטרדו מהשאלה מי מהם ימות ומי יחיה.
התחלת המשחק מגלה שמדובר במשחק עם סכנה מאוד ממשית - מלכודות מוות שהיכולת לנטרל אותן היא בזמן קצוב. במעבר בין סדרת החדרים מתגלה כי חפצים וחידות הוצבו בדרך המבהירה כי מי שאחראי למשחק המסוכן יודע דברים נסתרים על עברן של הדמויות. בהתאם לכך אנו זוכים לפלשבקים קצרצרים לרגעים טראומטיים שבדרך כזו או אחרת מהווים את הסיבה שבגללם היא בחדר. לפחות ברמת התיאוריה.
רק באחד החדרים, סוג של בר שבו מתנגן שוב ושוב אותו שיר ("דאונטאון" של פטולה קלארק), נוצרת סצנת מתח אפקטיבית. מעבר לכך יש עניין מסוים בשאלת ה"מה מסתתר מאחורי כל זה?" התשובה שניתנת לכך בחלקו האחרון של הסרט היא מאוד חלקית ולא מספקת. תשובה זו נובעת משילוב של עצלות תסריטאית והניסיון לייצר "מסתורין" שאותו יהיה ניתן לפתח לסרטי המשך. לא יהיה זה הפסד אם התוכנית המרומזת לסרטי המשך לא תזכה למימוש.
