ביקורת סרט - "יצירה ללא מחבר": קיטשי ולא אתי, אבל מרתק
"חיים של אחרים" עסק בכוחה של האמנות, וזכה להערכה רבה ולאוסקר. עתה, הבמאי פלוריאן הנקל פון דונרסמרק חוזר עם סרטו החדש, "יצירה ללא מחבר", ביוגרפיה חלקית על האמן הגרמני גרהרד ריכטר. הסרט לא חף מפגמים, אבל יש בו אמירה מעניינת בעיקר בגלל הפרדוקס העומד במרכזו
"ציור הוא דבר מורכב: דבר שאותו אתה עושה בסתר ואז מגלה ברבים. אתה גם יכול להסתתר מאחורי זה... כל ציור הוא הכרזה שאינה סובלת כל חברה".
(גרהרד ריכטר, מתוך הסרט התיעודי "גרהרד ריכטר מצייר", 2011)
"יצירה ללא מחבר" (Werk ohne Autor) הוא סרט שפגמיו ניכרים, ויחד עם זאת הוא דוגמה מרתקת לשאלות הנוגעות לאופן שבו קולנוע מכיל אמנות של מדיום אחר, כמו גם לאופן שבו הוא מנסה לשקף ביוגרפיה של אמן ותהליך יצירה. אורכו של הסרט (188 דק') והסתמכותו על הביוגרפיה של גרהרד ריכטר, מי שנחשב בעיני רבים לגדול האמנים העכשוויים של גרמניה, מרמזים על הרצון ליצור יצירה בעלת משקל סגולי יוצא דופן.
יש בסרט רעיונות מעניינים, בוודאי עבור אלו המכירים את אמנותו של ריכטר ומתעניינים בסיפור חייו. בה בעת זהו גם מעשה של "חילול קודש". פגמיו של הסרט אינם נובעים רק מהחלטת בימוי לא מוצלחת כזו או אחרת (וכאלו בוודאי לא חסר בסרט), אלא נראים כקריאת תיגר לא מכוונת על מהות אמנותו של ריכטר. פרדוקס זה הופך את הצפייה למעניינת, אבל ברור שיהיו צופים שהסרט יעורר בהם רתיעה דווקא בגלל שהם מעריכים את עבודותיו של ריכטר.
"יצירה ללא מחבר" הוא סרטו השלישי של הבמאי הגרמני פלוריאן הנקל פון דונרסמרק. ב-2006, כשהיה בן 33, הוא ביים את סרטו הראשון "חיים של אחרים". על סרט זה זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, גרף את כל הפרסים החשובים באקדמיה הגרמנית וזכה בפרסי הסרט, תסריט ומשחק באקדמיה האירופית. עלילתו התרחשה במזרח גרמניה באמצע שנות ה-80 ועסקה בקצין שטאזי שנדרש לצותת למתרחש בדירתם של מחזאי ובת זוגו. החשיפה לתרבות ולרגש בחייהם של אחרים נוגעת בנפשו של איש מנגנון הדיכוי. דרך הדמות, המהווה סוכן של הצופה בעולם הבדיוני, פון דונרסמרק ניסה לבטא רעיונות אודות יכולתה של האמנות לחולל גאולה מוסרית, ולקשור אותם להיחלצות מפרק אפל בהיסטוריה הגרמנית.
לעוד ביקורות קולנוע:
"חיים של אחרים" זכה להערכה רבה, אך גם לביקורת. הוא הותקף על היותו חלק מגל ה"אוסטלגיה" (נוסטלגיה למזרח גרמניה) בתרבות הגרמנית. ביקורת מהותית יותר יכולה להיות מכוונת לחיבור הפשוט מדי הקיים בסרט בין "היפה" ל"מוסרי", חיבור שהופך רגעי מפתח בעלילה ל"קיטש". הכוונה אינה ל"קיטש" באופן האירוני-ברכטיאני-דאגלס סירקי שבו השתמש ריינר וורנר פאסבינדר בבואו לטפל בהיסטוריה הגרמנית שלאחר המלחמה; אלא "קיטש" רדוד של מי שמאמין שהוא לוכד בפשטותה של הצורה היפה את מורכבותה של ההיסטוריה.
ב"יצירה ללא מחבר" העלילה מציגה אירועים בחייו של צייר בשם קורט בארנרט (טום שילינג) מילדותו בשנות ה-30 ועד התגבשותו כאמן מצליח ובעל אמירה במערב גרמניה. בדרך ישנם אירועים קשים במשפחה הקשורים לאכזריותו של השלטון הנאצי והפגיעה באזרחי גרמניה במלחמת העולם השנייה; חיים ולימודים במזרח גרמניה שלאחר המלחמה ועבודה כצייר תעמולה קומוניסטית בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי; בריחה למערב וגילוי הקול האמנותי המחבר בין האישי וההיסטוריה הגרמנית במהלך שנות ה-60. כל זה יכול להיחוות כאוסף אירועים המצולמים יפה מדי (הצלם קיילב דשנל מועמד לאוסקר), עם שחקניות יפות מדי ועירומות קצת יותר מדי פעמים, וניתוח פשטני מדי של אמנותו של בארנרט/ריכטר.
אבל נדמה שראיה זו תפספס את מה שהסרט מציע. נכון שהמחצית הראשונה של הסרט נראית קצת כמו מיני סדרה מיושנת משנות ה-80 (אני, משום מה, חשבתי על "בתו של מיסטרל"), אבל יש בה אלמנטים שיחזרו, יתפתחו וישרתו את החלק השני של הסרט. המהלך הרעיוני מתגבש על רקע הצגת תהליך ההתפתחות של בארנרט מול שינויים בחייו האישים, ובמעבר בין שתי הגרמניות. באופן מפתיע, מה שעלול להיראות בחציו הראשון של הסרט כסדרת חיבורים עלילתיים מופרכים למדי, דומה באופן מפתיע לאירועים בביוגרפיה הממשית של ריכטר.
התיזה הבסיסית של הסרט יכולה להיות מוגדרת בקשר שבין ילדי רוח (אמנות) וילדים בשר ודם - הדיכוי של השניים תחת הדיקטטורה הנאצית והקומוניסטית, והניצחון של האמנות והאהבה על הדיכוי. הדודה הצעירה והיפה אליזבת (ססקיה רוזנדאל) מלמדת את בארנרט הילד על יופייה של האמנות אותה מחשיבים הנאצים למעוותת ומנוונת. "יפה הוא מה שאתה מחשיב ליפה" ובעיקר "אל תסיט מבטך", אלו הערכים של מחויבות לאמנות אותם היא מחדירה לראשו לפני שהיא נכלאת במוסד לנשים מעורערות נפשית, עוברת עיקור כפוי, ולבסוף מחוסלת בתא גזים. רגע זה, אגב, מוליד סיקוונס של עריכה צולבת סמלית שמהווה את נקודת השפל (או השפלות) של הסרט.
האנטגוניסט של בארנרט הוא פרופסור קרל זבאנד (סבסטיאן קוך – המחזאי ב"חיים של אחרים"), המיישם האכזר והמסור של האידיאולוגיה הנאצית. הוא זה שאחראי למותה של הדודה, והוא יגיח בחייו של בארנרט שנים אחר כך כאביה של אליזבת (פולה בר), הצעירה שתכבוש את ליבו של בארנרט. העובדה שלדודה האהובה ולצעירה שבה הוא יתאהב יש אותו שם, ומראה מאוד דומה, יכולה להיתפס כבחירה הלוקה בטעם רע. כך גם מה שנראה כנוכחות מתמשכת ובלתי סבירה של דמות אב אפלה – מעקר ורוצח הדודה, מחסום בדרך אל הבת, ומי ששולט, פשוטו כמשמעו, על מערכת הרבייה שלה. קיטש? כן, אבל לא חסר ערך, אלא כזה הניתן להשוות לאסטרטגיות שבהן השתמש ברנרדו ברטולוצ'י ב"קונפורמיסט" וב"1900". כזה המחבר בין הפסיכואנליטי והמיתי.
השם "יצירה ללא מחבר" נובע מההגדרה שניתנה לאמנותו של ריכטר ע"י מבקרי אמנות גרמנים. אבל זהו שם אירוני בסרט המבאר את הרקע הסמלי-פסיכולוגי של מקור היצירה. ריכטר שיתף פעולה עם דונרסמרק בשלב המקדים לכתיבת התסריט, אך התנער מהסרט ומהיוצר בבוטות לאחר שצפה בטריילר. ריכטר הסתיר, על פי הודאתו, את המקורות הביוגרפיים של העבודות המוקדמות אותן יצר במערב גרמניה. בעבודות אלו (שגרסאות שלהן מופיעות בסרט) הוא הקרין צילומי סטילס משפחתיים, העתיק אותם במדויק, ואז טשטש את הציורים במריחה מכוונת של מברשת הצבע. בזמן אמת הוא לא ציין את הרקע הביוגרפי והמאוד אישי של חומר הגלם המצולם שעליו ביסס את הציורים. אלו הם, כהגדרתו, "ביצי קוקיה" ביוגרפיים המסתתרים בציורים.
ייתכן כי החטא הגדול של פון דונרסמרק הוא ב"גזילת" הרמזים המוכמנים בציור, והצבתם בתוך נרטיב המציע ניתוח פסיכואנליטי בעל מסקנות חותכות למקור היצירה. כעת לא ניתן יותר להסתתר מאחורי הציורים. מול ההכרזה האמנותית החדשנית והמטושטשת במתכוון, מוצבת שפה קולנועית קונבנציונלית יתר על המידה. כך היוצר והביוגרף הקולנועי שלו מנסחים שני יחסים סגנוניים שונים ומתחרים, בשני מדיומים שונים, על אותה ביוגרפיה כמקור ליצירה.
