מניו מקסיקו ועד אלסקה, ברחבי ארצות הברית פזורות עיירות רפאים רבות. בימי הבהלה לזהב ובתקופת המערב הפרוע הן פרחו ושגשגו, אבל אז קרסו וננטשו. כיום הן מעין אנדרטאות לימים שעברו, ואטרקציות תיירותיות לימים של סלפי על רקע מכרות נטושים ומסבאות משוחזרות. לפניכם מסע בכמה מהיפות שבהן.
עיירת הרפאים גלנריו שוכנת בגבול שבין המדינות טקסס וניו מקסיקו. המתיישבים הראשונים היו חקלאים שהגיעו ב-1905 כדי לעבד את האדמה באזור. שנה לאחר מכן כבר נפתחה בעיירה תחנת רכבת ששימשה בעיקר לתעשייה, וב-1920 היו בגלנריו מלון, בתי קפה, כמה חנויות, חנות כלי עבודה, תחנת דלק ומשרד שהיה אחראי על מכירת קרקעות ציבוריות.
כביש 66 המיתולוגי, שנודע גם כ"רחוב הראשי של אמריקה" ונפתח לתנועה בשנת 1926, עבר ליד גלנריו, וסצנות רבות מהסרט הקלאסי "ענבי זעם" צולמו בעיירה בשנת 1940. ב-1985 נסגר כביש 66, והתנועה עברה לכבישים מהירים עוקפים. משלב זה כבר לא היה לה סיכוי לשרוד, כמו גם לעיירות קטנות אחרות לאורך הכביש. בשנת 2000 האוכלוסייה במקום מנתה חמישה בני אדם.
בשנת 2009 התגוררה במקום אישה אחת בלבד. "לאבא שלי היו פה שתי תחנות דלק", סיפרה רוקסאן טרוויס בראיון ל"גרדיאן" ב-2009. "היה תור של מכוניות משני הכיוונים. אני וארבעת אחיי ניקינו שמשות והחלפנו שמן, כך שכל מה שהנהגים היו צריכים לעשות זה לתדלק ולפנות את המקום מהר ככל האפשר". התור התקצר עד שלא נותרו מכוניות, אך טרוויס נשארה בכל זאת: "אני מרגישה פה בטוחה יותר מאשר בעיר. נראה שאני רוח הרפאים האחרונה". אם תעברו באזור, אתם מוזמנים להגיד שלום ולקפוץ למרכז המבקרים.
עוברים למדינת ויומינג, אל העיירה שנוסדה בשנות ה-60 של המאה ה-19 לאחר שמרבצי זהב שהתגלו בהרים שמסביב לנהר ווינד משכו מחפשי זהב והרפתקנים רבים. ב-1868 אוכלוסיית היישוב מנתה כ-2,000 בני אדם, אך כמו עיירות רבות נוספות שנוסדו בעקבות הבהלה לזהב, גם סאות' פס סיטי צנחה באותה המהירות שבה פרחה.
לאחר שנים ספורות רבים מהתושבים עזבו את המקום, חלקם פשוט התייאשו מחלום ההתעשרות וחלקם המשיכו לנסות להגשימו והלכו בעקבות שמועות וסיפורים על מרבצי זהב במקומות אחרים. עד 1872 הצטמצמה האוכלוסייה של העיירה ל-500 תושבים בלבד, ולאחר מכן למאה בני אדם. במאה ה-20 נמשכה הדעיכה.
ב-1966 רכשה הוועדה שהייתה אחראית על חגיגות 75 שנה למדינת ויומינג את העיירה כמתנת יום הולדת לאזרחיה, ובכך הבטיחה את קיומה כאתר תיירות היסטורי משומר. 17 מבנים מקוריים שוחזרו. הביקורת של התיירים בטריפאדווייזר מפרגנות ביותר: "האתר שומר בצורה נפלאה והוא מוצג בצורה אינפורמטיבית ובסגנון מבדר. יש פה אוויר, וזה שווה את הנסיעה מהכביש הראשי", כתב אחד מהם.
תייר אחר כתב: "דמי הכניסה הם רק 4 דולרים לאדם. נקודת השיא הייתה המלון והברים, אבל שווה לראות את כל הבניינים. יש הרבה הרים מסביב והיה נחמד לחשוב על כל האנשים שהתגוררו בעיירה הקטנה הזאת לפני זמן רב ללא חשמל, תחבורה ציבורית, טלפונים סלולריים ומחשבים. מקום נפלא לביקור".
ב-1873 וויליאדם די ת'ורמונד, קצין בדרגת קפטן בצבא הקונפדרציה שפורק בתום מלחמת האזרחים, קיבל 73 דונמים של קרקע בווירג'יניה המערבית כתשלום על עבודות מדידה שביצע. גישה לקו הרכבת החדש שנבנה באותה תקופה באזור, בשילוב עם גישה לאוצרות טבע, הפכו את העיירה שנקראה על שמו לבורג חשוב בתעשיית הפחם והרכבות.
ת'ורמונד הלך לעולמו ב-1910, כשהיה בן 90. הדעיכה החלה כמה שנים לאחר מכן - ב-1917, עם סלילת כבישים שהורידו את קרנן של הרכבות שעברו סמוך לעיירה. שתי שריפות ענק שפרצו בת'ורמונד ב-1922 וב-1930 הרסו את רוב התשתיות וגרמו לתושבים רבים לעזוב. מכה נוספת ניחתה בגלל המעבר ממנועי קיטור למנועי דיזל, שפגע במוסך ענק לתיקון מנועי קיטור - אחת מאבני היסוד האחרונות של התעשייה במקום.
עוד ועוד גופים ומוסדות בת'ורמונד נסגרו, ובשנות ה-50 של המאה הקודמת היא כבר נחשבה לעיירת רפאים. ב-1968 החלה לפעול בעיירה חברת רפטינג בשם Wildwater Unlimited. עסקי פעילות האקסטרים המשיכו לצמוח בעיירה ובסביבתה, וב-1987 הפך שירות הפארקים הלאומיים של ארה"ב את המקום לפארק. הנתון העדכני האחרון לגבי מספר התושבים בת'ורמונד הוא מ-2016, אז נספרו בעיירת הרפאים חמישה תושבים.
רכבות המשא ממשיכות לנוע במסילה שחוצה את העיירה, שזוכה בטריפאדווייזר לביקורת נלהבות מתיירים. "חובה לראות", כתבה צעירה אמריקנית, "עיירת הרפאים יפה. בזמן שהיינו שם רכבת המשא עברה עם מטען, מה שהוסיף לחוויה". מטייל נוסף החמיא לבניינים ששוקמו: "הם נראים נהדר".
העיירה נוסדה ב-1862, והיא שוכנת במדינת מונטנה הענקית אך דלילת האוכלוסייה (כ-1.6 מיליון תושבים בלבד). באנאק נקראת על שם שבט אינדיאני מקומי, וגם היא תוצאה של הבהלה לזהב, לאחר שמרבצים מרשימים נמצאו באזור שבו הוקמה.
בשיאה התגוררו בעיר עשרת אלפים תושבים, אך עם השנים הלך מספרם והידלדל. התושבים האחרונים של העיירה עזבו בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כמה שנים לאחר שהפכה באופן רשמי לאתר מורשת לאומית.
31 צפייה בגלריה
מבנה ששימש בית ספר. הקומה העליונה שימשה חדר מפגש של הבונים החופשיים
(צילום: shutterstock)
המקום לא זכה לפופולריות רבה בקרב תיירים, אך נראה שאלו שכן מגיעים לא מתחרטים על כך. "יש יותר מ-50 מבנים ישנים בפארק", כתב מבקר מקנדה. "רובם פתוחים לביקור. עצרו במרכז המבקרים של הפארק וקחו ספרון שמסביר על המקום. זה הפך את הביקור שלנו להרבה יותר משמעותי, עם הסברים על כל בניין ומפה של הפארק". מטייל אחר כתב: "אתה יכול לדמיין את עצמך חי שם לפני הרבה שנים, וכמה זה בטח היה קשה לשרוד בטבע הפראי של מונטנה".
מדי שנה, בסוף השבוע השלישי של חודש יולי, נערכים במקום "ימי באנאק". במשך יומיים מוחזרת העיירה לחיים על ידי שחזור של חיי היומיום של הכורים. גולת הכותרת: ארוחת בוקר עם מנות בסגנון של פעם שמוגשת במלון עתיק ומשומר.
אנחנו מצפינים עוד יותר, אל קניקוט שבאלסקה. הפעם הייתה זו הנחושת שמשכה את המתיישבים הראשונים, שחיפשו עושר מהיר.
העיירה שכל מוסדותיה, מבית החולים ועד לחנויות ולמשטח ההחלקה לגלגיליות, היו בבעלות חברת כרייה, שוכנת בקצה של דרך מאובקת בפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס. בין 1911 ל-1938 התגוררו ועבדו במכרות של העיירה כ-300 בני אדם, שהוציאו מהאדמה נחושת בשווי של כמעט 200 מיליון דולר.
עד 1938 הלכו ואזלו אוצרות הטבע, והתאגיד שעשה הון נטש את העיר. אחריו הלכו גם מרבית התושבים-עובדים. במחצית העשור החמישי של המאה הקודמת נותרה בעיירה משפחה אחת של שלוש נפשות ששמרה על המקום.
גם העיירה הקרה הזו הפכה בסופו של דבר לאתר תיירות פופולרי - מאז שנות ה-80 מגיעים למקום מטיילים שמבקרים במכרות ובמבנים הישנים. בנוסף לסיורים בעיירה הנטושה, הם יכולים ליהנות גם מהליכה על קרחון ומטיפוס על קרח.
נסיים במערב היבשת עם עיירת כורים נוספת, ששוכנת במרחק נסיעה של שעה וחצי מלאס וגאס, והפכה עם השנים לאטרקציה תיירותית לחובבי מבנים נטושים וניחוחות היסטוריה. קאליקו נוסדה ב-1881 בעקבות גילוי מכרות הכסף בהרים שסביבה. סניף דואר, עיתון, שלושה מלונות, חמש חנויות כלליות, שוק בשר, ברים, שלוש מסעדות ובתי בושת – בשיאה היא בהחלט נראתה כמו תפאורה של מערבון.
ב-1890 חיו בעיירה כ-3,500 תושבים. הצניחה במחיר הכסף בשנים שלאחר מכן הובילה לירידה ברווחיות, וב-1907 ננטשה העיירה סופית. חוואי אמריקני בשם וולטר נוט רכש אותה ב-1951, וניסה להחיות אותה באמצעות פעולות שימור ושחזור. ב-1961 הוא תרם אותה למחוז סן ברנרדינו, וכיום היא משמשת, איך לא, אתר תיירות.
מבקרים שמגיעים למקום יכולים לבקר במכרות, לצפות במופעי ירי, להסתובב בין החנויות והמבנים המשוחזרים ואפילו לצאת לסיורים בעקבות רוחות רפאים שכביכול שוכנות במקום. הביקורות בטריפאדווייזר חיוביות בסך הכול, פרט לטענה כי המקום עבר "דיסנילנדיזציה", והוא מזכיר יותר פארק שעשועים מאתר היסטורי. כך או כך, אם אתם באזור נשמע ששווה לעצור.
פורסם לראשונה: 09:23, 17.02.19
