טיול קצת אחר בפיליפינים
אם יש גן עדן הוא נמצא בחופי התכלת של פלאוואן, במסיבות החוף של שירגאו ובין מטעי הבננות והמנגו של קויו, על המעבורת של קפטן אלפרדו הקשיש ובסירה של אדוארד, שמשמיע עומר אדם ואריק איינשטיין לסירוגין. גיא מלמד גילה את האיים הקסומים של הפיליפינים
שקיעה בפיליפינים. שנים חלמתי על מקום כזה, על הרגע הזה(צילום: רון פישוב ורונלד פאלאי)
אי ללא הפסקה
"איזו בירה יש שלכם?", שואל יאן.
"Red Horse", עונה הברמן.
"תביא ארבע", צועק רון המנסה להתגבר על המוזיקה בפאב.
"לילה אחרון, חברים! לחיים!", אני מכריז. משיקים כוסות.
"וואו, אני נדהם בכל פעם מחדש מכמה הבירה הזאת חזקה!", אומר נבו לברמן.
"לבריאות", צוחק הברמן. "מספרים שהבירה נקראת Red Horse כי אחרי בקבוק אחד אתה מרגיש כאילו סוס בעט לך בראש!".
טעימה ב-3 דקות: צילומים מרהיבים מהפיליפינים
ערב אחרון בשירגאו. אי בדרום הפיליפינים. יש כאן הכל וללא הפסקה. גלים, אטרקציות ומסיבות חוף מטורפות. מושלם לבילוי אינסופי. את שלושת החבר’ה הכרתי כאן. מחר אני ממשיך לבדי.
אחרי שנים של מסגרות צפופות עם אנשים וחברים, תיכון וצבא, אני מוצא עצמי מטייל בגפי בעולם. מכיר אנשים ונפרד מהם ללא הרף. יש בזה רומנטיקה רבה. ציפור חופש, הולך ועושה ככל העולה ברוחי. אך בלטייל לבד יש גם חסרונות. חברים ואנשים הסובבים אותך מסייעים להשקיט את הנפש. להפיג דאגות. להשכיח חששות. גם לבחור בן 24 ישנם כאלה. אחרי שבוע רווי בבקבוקי רד הורס ועמוס בים ובמסיבות, הספקתי להכיר חברים חדשים, ושוב אני מוצא עצמי נפרד וממשיך להרפתקה חדשה.
תשע בנות על סירה
נחתתי באי פלאוואן. מהשדה נסעתי לעיירה פורט ברטון. התגלגלתי מהרכב. עוד בטרם הספקתי להתמתח אחרי שלוש שעות נסיעה בדרך בוצית עקלקלה, קפץ עליי אחד המקומיים: "סליחה, אדוני, אתה צריך לשלם עמלה". חיוכו מסביר פנים, כעושה טובה שהוא מקל את משקל הארנק בכיסי.
"איכות הסביבה", הוא אומר, חיוכו לא זע. אני נאנח ומשלם. 50 פסו. ניחא. בסוף מדובר בשלושה שקלים.
הנחתי את המוצ'ילה בגסט האוס ויצאתי לשוטט. זו עיירה קטנה על חוף הים. התשתית התיירותית קיימת, אך טרם הפכה לצפופה ורועשת. אני הולך יחף על החוף הלבן. הגלים שוטפים את כפות רגליי. דקלים כפופים מושיטים צמרתם למי התכלת. חולף על פני הסירות העוגנות. פתאום שומע עברית. "מה קורה?" אני קורא ומנפנף לשלום. לא שולט בדחף הבראשיתי במפגש בחו"ל עם ישראלים. "היי, היי!", עונה חבורת בנות היושבת בסירה. "רוצה להצטרף אלינו?", שואלת אחת מהן. אני בוחן את הסיטואציה. תשע בנות בסירה מזמינות אותי. ממש החלטה קשה.
"אני אומרת לך, שנתיים התעסקתי בזה. לא יעיל להשתמש יותר ממאה מטר!", מכריזה ליאת.
"את טועה נשמה, אני הדרכתי על זה...", מתווכחת ליהיא.
אני נעצר ליד ירדן, מתיישב ושואל: "על מה הן מתווכחות?", ריח הדגים הנצלים על המנגל של אדוארד ממלא את נחיריי. "הן מתווכחות על טווח יעיל של רובה 16־M". היא אומרת בנונשלנטיות, "אני לא מתערבת כי נשק ארוך זה לחלשים. אני הייתי מג"בניקית. דבר איתי באקדח".
דרוש מנהיג
בצבא נשלחתי לקורס פרמדיקים. בין המשמרות במד"א ובבתי החולים למדתי גלישת קייט, ספורט ימי על גלשן עם עפיפון גדול המחובר למותניים. מהרגע שהצלחתי לעמוד על הגלשן (אחרי שבועות שנגררתי על החוף ובלעתי חצי מהים התיכון), התאהבתי. התמכרתי. בסיום הקורס חזרתי לצבא והגלשן והקייט שכבו במחסן. ברשימת החלומות לשחרור תמיד היה רשום לי - להגיע לחוף בתולי עם המון רוח ולגלוש.
אני מהנהן, מסיק ממבטי הסובבים הנעוצים בי שהם לא רגילים לראות כאן תיירים. בדרך מקרה שמעתי על האי הזה. כמעט ולא היה עליו מידע ברשת.
עליתי למעבורת שהתגלתה בכלל כמחסן. הרים של שקי אורז, חומרי בניין, מוצרי חשמל ואפילו משאית. איך הדבר הזה אמור לצוף ולהפליג 12 שעות? לפתע ראיתי את אחד הארגזים זז. התקרבתי לוודא שאיני הוזה. קול צווחה מפלח את אוזניי, "קוקוריקו!" ואחריו עוד ועוד קריאות. עשרות אם לא מאות תרנגולות ארוזות בקופסאות קרטון, ואם לא די בזה, מאחוריהן התחבאו עיזים ועגלים. עליתי לקומה השנייה של תיבת נוח, ושם, במקום מושבים, לאורך הסיפון הרחב, מסודרות שורות ארוכות של מיטות קומתיים. ביזנס-קלאס.
"יש מצב לבחירות אצלנו, אולי תרוץ לשלטון?", אני מציע.
"אולי בגלגול הבא.", אלפרדו מחייך, "בגלגול הזה אני טוב עם גלים. עם בני־אדם פחות".
הסוד של היידי
בשעת בוקר מאוחרת עגנו במזח הבודד. "ברוכים הבאים לקויו", הודיע השלט. אני נעצר. נושם את האוויר המלוח. יש כאן משהו מיוחד. תייר בודד בנוף. אין שלטי חוצות. אין פרסומות. אין רעש. אנשים הולכים לאט. שקט. אפשרויות הלינה בקויו מצומצמות למדי. אין מכוניות ברחוב, רק אופנועים וטרייסיקלים (הכלאה פיליפינית בין אופנוע ועגלה).
"9,000 פסו לשבוע. כולל אופנוע".
"5000 פסו", אני זורק בציפייה להיפגש באמצע.
"אוקיי", הוא מושיט יד. מותיר אותי המום. אפילו ההתמקחות טרם הגיעה לכאן.
עליתי על האופנוע ונסעתי לשוק. המקומיים חמים ואדיבים. חייזר בהיר כמוני מסקרן אותם. מרבים לשאול שאלות. ילדים רצים אחריי בהתלהבות ומנופפים לשלום. אני מחזיר בנפנוף וצפירה. הם באקסטזה. צורחים בהתרגשות כאילו ביונסה חוצה עכשיו על אופנוע את אבן גבירול.
בקויו אין מסעדות מערביות. החלטתי לנצל את המטבח הקטן בדירה. בשוק המקומי פגשתי את היידי. נמוכה ממני בשני ראשים. שיערה לבן. מלכת השוק. חולשת מהבסטה שלה על המתחם השוקק חיים. הצהרתי בפניה שאני רוצה לבשל כמו מקומי.
"למה את חושבת ככה?".
"אתה בר-מזל, כי אתה עומד לגלות את קויו. וקויו זה שלווה. אבל מבפנים".
בעודי מהרהר באמירתה היא מושכת בידי, מובילה אותי בנבכי השוק. אינספור דוכנים. כמות אדירה של דגים. החל בדגי טונה ענקיים ועד דגיגונים צבעוניים. הכל טרי. "קח כזה", אומרת היידי, ומסמנת לבעל הדוכן לפרוס דג מקושקש כלשהו. אני לא מספיק לשאול עם מה נגזר עליי להתמודד, וכבר היא דוחפת לידיי צמחים הדומים לקיפודים עצומים. "ג'אק פרוט ודוריאן" היא מציינת. אני מהנהן כאילו מדובר בתפוז ותפוח.
תוך שלוש דקות הסל שלי גדוש. היא פוצחת בנאום הוראות הכנה. אני מבין בממוצע מילה אחת מכל חמש מילים. אני משלם ועולה על האופנוע. "אל תשכח לטגן את דג הטונילין כמו שאמרתי לך!", היא צועקת לעברי. אני רק מקווה שנשארה לי שקית בייגלה מהקיוסק במעבורת, שיהיה מה לאכול אחרי שאשרוף הכל.
עקבתי באדיקות אחרי ההוראות של היידי. התוצאה: כמומחה לחביתות וסלט, יצא מעולה. ליקקתי את האצבעות.
תוך דקות הקייט התנופף ברוח, מחובר לרתמה שעל מותניי. התיישבתי במים, הכנסתי את רגליי לרצועות הגלשן. שנים חלמתי על מקום כזה. על הרגע הזה. הסטתי בחוזקה את הקייט לתוך משב הרוח. הקייט נענה בשמחה והעיף אותי לעבר הלגונה.
אני מביט תחתיי, מבעד למים השקופים, החלקים כזכוכית, כוכבי ים ואלמוגים. להקת דגיגים מזנקת לידי. צב ים ירקרק שוחה תחתיי במים הצלולים. הרוח מבדרת את שערי. מרגיש קל כנוצה. כל טיפת דאגה, כל הבהוב עמום של מחשבה טורדנית, הכל נעלם. ריקנות מלאה באושר צרוף זורמת איתי ועם הרוח לתוך הים הגדול. ברגע הזה הבנתי למה היידי התכוונה. אני בר־מזל. גיליתי את קויו.
מודיעין שלום
לאן נוסעים? הפיליפינים, מדינה המורכבת מיותר מ-7,000 איים.
למי זה מתאים? לכולם. בארכיפלג הפיליפיני ניתן למצוא הכל - מטראקים בטראסות אורז והרי געש, דרך צלילות לספינות טרופות ועד בטן-גב למהדרין.
מתי? מומלץ להגיע בעונה היבשה - אוקטובר עד מאי.
המוטו לתייירים: It Is More Fun In The Philippines . הם צודקים.
טיפ של אלופים: הדרך הנוחה להתנייד בין האיים היא בטיסות. מומלץ לרכוש כרטיסים מוקדם, המחיר מאמירים בדקה ה-90.
לפנייה לכתב/ת 
