90 שנות הסתרה של ארכיון שב"כ

נתניהו שוב האריך את החיסיון על ארכיון הארגון. מה קרה בוואדי סאליב? איך רדפו אחרי מנחם בגין ועיתון "העולם הזה"? מדינת ישראל מפחדת שתדעו

עו"ד אבנר פינצ'וקפורסם: 11.02.19 , 13:02

בנימין נתניהו בביקור בבסיס שיזפון(צילום: EPA)

ב-2011 הסירה סוכנות הביון האמריקנית (ה-CIA) את החיסיון מעל שישה מסמכים יוצאי דופן שמכילים פירוט כיצד להכין דיו סתרים, איך לפתוח מכתבים מבלי להשאיר סימנים ומהי הנוסחה לדיו הסתרים שבה משתמשים הגרמנים. הסודות הכמוסים הללו שכבו במרתפי ה-CIA יותר מ-90 שנה, והיו ככל הנראה המסמכים החסויים האחרונים מעידן מלחמת העולם הראשונה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

החיסיון באותו מקרה היה בבחינת יוצא מן הכלל. סוכנות הביון האמריקנית פרסמה כבר עשרות מיליונים של מסמכים שהיו חסויים בעבר. כל מי שמעונין בכך יכול להיכנס לאתר הארגון ולקרוא תדריכי מודיעין ישנים שנמסרו לנשיאים ומידע נוסף. גם באתר הבולשת הפדרלית (ה-FBI) ניתן למצוא אלפי מסמכים בשלל נושאים, חלקם מהשנים האחרונות, לאחר שהוסר מהם החיסיון.

בעוד שאצל האמריקנים המידע נמצא במרחק לחיצת כפתור, אצלנו הוא עדיין במרחק שנים רבות. בשבוע שעבר חתם ראש הממשלה בנימין נתניהו על תקנות חדשות והאריך ל-90 שנה את תקופת החיסיון על מסמכים היסטוריים של שב"כ, המוסד ויחידות ביטחוניות נוספות. זאת לאחר שבתחילת העשור כבר הוארכה תקופת ההגבלה לחומרי ארכיון של שב"כ מ-50 ל-70 שנה.

חשוב לציין שגם בתקופת ההגבלה אפשר להגיש בקשה לעיין במידע היסטורי, שאז יש לחשוף אותו אלא אם הדבר יביא לפגיעה בביטחון המדינה. יתר על כן, מאז 2010 מוטל על שב"כ לקבוע נוהל לחשיפה יזומה של חומרים היסטוריים בני 50 שנה ויותר. באגודה לזכויות האזרח שאלנו מה יש בנוהל, ובשב"כ ענו: "הנוהל חסוי". מה חשפו בהתאם לנוהל? גם על זה לא קיבלנו תשובה.

בחודש שעבר הגישה האגודה עתירה נגד ארכיון השב"כ ודרשה בשמו של ההיסטוריון שי חזקני לחשוף חומר על מעורבות הארגון בדיכוי המחאה החברתית של עולי צפון אפריקה. מדובר במסמכים משנות ה-50, אבל שב"כ מתעקש שאסור לחשוף דבר "מטעמים של ביטחון המדינה". אותו תירוץ משמש גם לחיסיון הגורף על האזנות הסתר והריגול אחר מנחם בגין ומנהיגי אופוזיציה אחרים.

הארכת החיסיון גם מונעת מהציבור ללמוד על נושאים שעצם מעורבות שב"כ בהם ידועה - מלחמה בשוק השחור בתקופת הצנע; מאבק בשבועון העולם הזה; סיוע למשטרה בפעילות נגד הפרות סדר של מתנגדי הסכם השילומים; "סיכול חתרנות מדינית" ו"טיפול בענייני המגזר הערבי". מה כל כך מסוכן בחומרים מלפני 60 שנה? האם זה באמת מסוכן יותר מנוסחת הדיו הגרמנית העתיקה?

שב"כ לא המציא שום דבר. ארגונים שסודיות היא לחם חוקם מתקשים להסתגל לרעיון שגם לסודות הכמוסים ביותר יש תאריך תפוגה. הם קובעים חיסיון גורף על חומרים היסטוריים מכל סוג שהוא, ולציבור אין אפשרות לדעת מה מסתתר מאחורי החותמת "חסוי – מטעמי ביטחון". אין חולק על כך שגם במדינה דמוקרטית יש דברים שצריכים להישאר בסוד. אבל הכול?

גורמים שנחשפו לחומרים היסטוריים בארכיון השב"כ מעידים שפה ושם יש בהם משהו מביך, אבל רובם המכריע כבר לא מסכן את ביטחון המדינה. ובכל זאת - החיסיון נותר בעינו, ובכל פעם מחליטים בחדרי חדרים להאריך אותו. הסתיימה תקופת הגבלה של 50 שנה? טראח - האריכו אותה ל-70. הגענו ל-70 – שנה? קובעים חיסיון ל-20 שנים נוספות. מה יעשו כשנגיע ל-90? סביר להניח שגם התשובה לכך חסויה, אבל לא קשה לנחש אותה.

"כאשר מידע היסטורי כבר אינו רגיש, אנחנו מתייחסים ברצינות לחובה שלנו לשתף אותו עם העם האמריקני", אמר ראש ה-CIA ב-2011. הוא הבין שהמסמכים ההיסטוריים שייכים לציבור, ושהוא רק מחזיק בהם בנאמנות.

אצלנו עדיין לא הפנימו את חובת הנאמנות, וגם לא את זכות הציבור לדעת ולהפיק לקחים מעברו. התוצאה היא הטיה ועיוות של הזיכרון הקולקטיבי. ועל זאת כבר הזהיר בית המשפט העליון לפני שנות דור: "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב".