הקמצן התגלה כחובב כפות רגליים מעיק
הושטתי לו את כף רגלי השמאלית, מה אכפת לי. הרגשתי רטיבות חמימה על הבוהן שלי. זה היה נסבל. כמוהו. "מה אני עושה?", שאל בהתחנחנות. "מלקק לי את כפות הרגליים?", שאלתי בהיסוס. "נכון מאוד. אני מלקק לך את כפות הרגליים", הסכים איתי. איזה כיף שיש הסכמה. מוטי המשיך, נראה לי שהוא בכה קצת. פרק חדש ברומן הביכורים של נעה קרמר
לאחר שהכרתי את מוטי בשיחת טלפון מפתיעה, הגעתי ל'ארטישוק 7' וחיכיתי לו שיגיע. התרגשתי, אבל משהו בבטן הרגיש לי קצת כמו בדיקת קולונוסקופיה. אלו רק חששות, וודאי.
לאחר רבע שעה של תיפוף רגליים, הוצאתי את הנייד. "אני כבר פה, יא אדיוט!", סימסו אצבעותיי בזעם עילג. אין תגובה. איזה אפס, מלמלתי לעצמי והתקדמתי לכיוון היציאה.
לפרקים הקודמים ברומן של נעה קרמר
צלצול הודעה נכנסת נשמע. "אני גם פה, יא סתומה", קראתי מצג הנייד והסתכלתי מאחורי ומצדדי. "בה!", תפס מוטי במותניי ומיד צחקקתי כמו נסיכה והבאתי לו מרפק. "ראית אותי ולא אמרת כלום?", שאלתי. "רציתי לראות מתי תשימי לב. חוץ מזה, לא הייתי בטוח שזאת את. בתמונה ששלחת את הרבה יותר כוסית", גיחך. "אתה שמן ואידיוט באותה המידה", לחצתי את ידו והתיישבתי בסמוך אליו. לא עברה שעה וכבר היינו אחרי שני קנקני בירה ואלוהים יודע כמה שוטים של וויסקי. מוטי רכן לעברי, מעט מהופנט. "שיקרתי מקודם. את כן כוסית", הוריד עוד שוט. "מה זה, פילאטיס?זומבה?", התנדנד. "זומבילאטיס?"
"זה פלדנקרייז", גימגמתי. "חשוב לי עצמות חזקות. אני רוצה לבנות עצמות, כי זה חשוב".
"אני נורא חלש בעצמות. איך אני בונה?"
"בוא לחוג ניסיון", גיהקתי. "אם יש לך אומץ וטייץ".
"יש לי אחד מהם".
"פחדן".
"אני אוהב את העור שלך", ליטף את כף ידי. "זה מהפלנדרקרוזר?"
"אני מורחת על עצמי שתן אריות", התגאיתי והשבתי לו ליטוף. "וחרא, בשביל הלחות".
"אני אוהב נשים מטופחות. את בחורה לחופה. בטוח, נראה לי", בחן את שחלותיי. "את בטח גם תהיי אמא טובה".
"אני אשכח את הילדים בפריזר, על מה אתה מדבר".
"אני אזכיר לך שהם בפריזר. נפשיר אותם במיקרו".
מוטי שינה את מבטו. "אני רציני. אף פעם לא פגשתי בחורה כמוך. את אחת היחידות שאני לא חושב רק איך לזיין. כיף לי איתך".
"או שזאת טכניקה שלך לזיין?"
"אולי מעכשיו".
"אף-פעם לא פגשתי אבטיח כמוך", חיקיתי את קולו העמוק. "בחיי, את האבטיח היחידי שלא רציתי לזיין", המשכתי, מרוצה מעצמי.
"באמת נמאס לי מזיונים חסרי משמעות עם אבטיחים. או כל שיח אחר ממשפחת הדלועיים", הסכים מוטי, הוציא גוש נזלת מהאף ומרח לי על השרוול. "את אחלה אבטיח, את". "וואלק, עם אבטיח כמוך, מי צריך בולגרית?", קירבתי את פניי אליו. "תגידי", חייך אליי ופכר אצבעותיו. "בא לך שנמשיך אליי לדירה? אני אבשל לך אבטיח". "זה כי אתה לא רוצה להזמין פה אוכל, יא קמצן", אמרתי בביטול, התכופפתי לקחת את התיק, וכשהרמתי את ראשי, מוטי נשק לשפתיי. התיק נשמט מידי והתמסרתי לתאווה.
נכנסנו לדירת הסטודיו של מוטי, מדדים.
"אני עובדת בבוקר", שיקרתי.
"הידד לפועלים", גלגל מוטי ג'וינט. "רוצה אמ.די?"
"תביא", עניתי כאילו מדובר בפיצוחים ולגמתי מבקבוק פלסטיק שמוטי הושיט לי. "מה עכשיו?"
"and now we wait", קירטע מפיו. כמו בריטים מנומסים, לגמנו כל אחד בתורו.
"מה את אומרת על הדירה?", קרץ.
"מה אתה קורץ?"
"לא קרצתי".
"קרצת. דירה בסדר. בית, כיסא, שולחן, ארון. אהבתי את הפנג שוואי. ניכר".
"ומה את אומרת על המיטה?" קרץ שוב.
"תפסיק ותדבר. מה, רוצה ללכת למיטה? אז תגיד - 'בואי נלך למיטה'". לא יודעת למה, פתאום לא סבלתי אותו.
ניגשנו למיטה דרוכים, והתיישבנו. "וואו", צחקתי. "איזו מיטה, וואו. מה, זה עץ מלא? פורמייקה? היה מבצע קנה פורמייקה אחת בשבעים, קבל את השנייה גם בשבעים?", המשכתי להצחיק רק את עצמי. מוטי התעלם מדבריי ונשק לצווארי. "כאילו, זאת אותה פורמייקה, זין שהשנייה תעלה פחות", אמרתי בדעיכה, נכנעת לנשיקותיו העדינות. מוטי הסתכל עליי. הסתכלתי על מוטי. פתאום הוא היה נסבל. העברתי יד על גבו השעיר, וזה היה בסדר.
"אני אוהב אותך", לחש לי.
"אני מחבבת אותך יותר ממה שאני אמורה", טפחתי על גבו השעיר.
"תהיי שלי. תהיי. רוצה להיות אשתי?"
"היום אני פה. בסדר פה. החדר בסדר. אתה בסדר. נורא נעים מה שאתה עושה".
"אז היום את תהיי אשתי. ואת תעשי מה שאני אומר לך, נכון?", נשם עליי וליטף את ראשי.
"בסדר. כאילו, תלוי", התבלבלתי.
הבגדים הושלכו הצידה. מוטי היה מאד נלהב. אני זרמתי. "את מעדיפה להיות למעלה או למטה?" שאל כאילו הוא מציע לי פלאפל ורוצה לדעת אם בא לי עמבה או סלט תורכי.
"מעדיפה להיות בפריז, יא קמצן".
"למה, את לא אוהבת את החדר?", נעלב מוטי כאילו אמרתי לו שהפלאפל שלו קמחי.
"החדר בסדר. הכל בסדר. בוא נמשיך".
מוטי נעצר. "אני רוצה ללקק לך את כפות הרגליים", הביט בי בעיניי האש פאפי.
"מה?"
"את כפות הרגליים. ללקק", אמר בכניעה, כאילו מכשכש בזנבו.
"טוב, ננסה". הושטתי לו את כף רגלי השמאלית, מה אכפת לי. הרגשתי רטיבות חמימה על הבוהן שלי. זה היה נסבל. כמוהו.
"מה אני עושה?", שאל בהתחנחנות.
"מלקק לי את כפות הרגליים?", שאלתי בהיסוס.
"נכון מאוד. אני מלקק לך את כפות הרגליים", הסכים איתי.
יש הסכמה. בסדר, נו. מוטי המשיך, נראה לי שהוא בכה קצת.
מוטי המשיך במלאכתו בזמן שאני חשבתי על סידורים. "טוב, אולי די?", שאלתי מיד אחרי שנזכרתי שלא שילמתי את האגרה. "אה, לא חשוב", התבלבלתי. "כלומר, די, תפסיק!", משכתי את רגלי ממנו.
"למה? את לא אמרת שזה מפריע לך".
"אז מה, גם לא אמרתי שיש לי הרפס".
"יש לך הרפס?!"
"לא, אידיוט", השתקתי אותו. שתקנו. "לא נראה לי".
התלבשנו. שתיקה. "איך הזמן עף. שנלך לישון?" שאל באופן נסבל. הסתכלתי על השעון. ארבע ועשרים בבוקר. "נלך לישון", הסכמתי. נשכבתי והסתובבתי לכיוון הקיר. מוטי חיבק אותי חזק כשרגלו משוכלת עם רגליי וידו על החזה שלי. עצמתי בכוח את עיניי, מנסה להירדם. מוטי כבר נוחר ולי יש טעם של חרא בפה. הקיר טוב אליי. פקחתי עיניים. אני לא ארדם. עצמתי את עיניי בשנית והנה פתאום אימא שלי מחבקת אותי חזק כשרגלה משוכלת, ישמרני השם, עם רגליי וידה על החזה שלי.
"מה, מה עושה? מחבקת אותך, טיפשונת", לחשה לי באוזן.
"אבל למה ככה? כאילו איכס", הקאתי לצד השני.
"למה איכס? את מעליבה אותי, ילדה מתוקה שלי", לחשה יותר ויותר עמוק לתוך אוזני ונחרה עליי נחירות לחות. פתאום המיטה נהפכה לדרגש צר ועקום. לא נוח פה ואין מקום לשתינו, אבל היא? מתעקשת. ממשיכה לחבק אותי. יד על החזה, רגל בין רגליי, מזיעה עליי, נוחרת.
"בוקר טוב", גירבץ מוטי. "ישנת טוב?"
"מה? כן. ישנתי טוב. אתה?", הופתעתי להתעורר.
"אני ישנתי כמו בטונדה, נראה לי קמתי יפה יותר. רוצה טוסט במיקרו? זה יוצא קצת רטוב, אבל אותו חרא. תעשי קפה, טוב מאמי?", פיהק כמו בבון והתרסק על הכיסא. עשיתי לטמבל קפה. השקעתי עם קצף, ומזגתי במיומנות של מזכירה איטלקייה.
"עשיתי לך עם בולבול למעלה", הושטתי לו את הספל.
"תודה, מאמי".
"טוב, אני צריכה ללכת", הסתכלתי על היד עם השעון.
"למה? תישארי".
"אני צריכה ללכת. יש לי אירוע. אני מתחתנת", בלעתי את הקפה ויצאתי.
-המשך בפרק הבא
מתוך רומן מאת נעה קרמר
