מרקו כרמל: "אבא שלי ביצע 36 שודים ועכשיו הוא סבא חמוד"
הוא הגיע לארץ אחרי שאבא שלו ברח מהכלא בצרפת, גדל בשיכונים של אור עקיבא בין נרקומנים לאקדחים והצליח לצאת בזכות להקת נוער. עכשיו מרקו כרמל, מהבמאים העסוקים בארץ, חוזר לשכונות ולסמים בסרט "פרא אציל" ולא אכפת לו שלא מכירים את שמו, "כולם רוצים לעבוד איתי". ריאיון
למי שאינו מכיר, ספרו של בוסי עוסק בשולי החברה הישראלית, בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. במרכזו אלי (נוה צור), נער כבד משקל, בן לסימה (ליאת אקטע), נרקומנית לשעבר שנישאה מחדש וליום טוב (אלון אבוטבול), אב אלכוהוליסט. אלי מנסה לנווט ולייצב את חייו בכאוס סביבו, ונאלץ לא פעם להיות המבוגר האחראי מול הוריו הבעייתים.
היום (ה') יעלה לאקרנים העיבוד הקולנועי לספר - צפייה שתישאר עם הצופים זמן רב אחרי הכתוביות. בוסי ביסס את הספר על חוויותיו משכונת התקווה, אבל גם כרמל מגיע ממקום לא פשוט. "גדלתי באור עקיבא. בשנות ה-70 זה היה מקום מאוד קשה עם בעיית סמים. את אלי הכרתי, לא אישית, אבל במהות שלו".
"לפני כמה שנים הייתי בשדרות רוטשילד עם גרושתי ומישהו ביקש ממני עשרה שקלים. אני תמיד נותן נדבה, לא אכפת לי אם זה לסמים או לאוכל, אבל הפעם לא היה לי", מספר כרמל, "פתאום הוא התחיל לקלל אותי, שיהיה לך סרטן, שתמות וכאלה. היא הזדעזעה אבל אני חשבתי שהגיע הזמן שלילד הזה יהיה פרצוף. כי פעם לילד הזה היו חלומות ורצונות ואנחנו לא מתייחסים לזה".
כרמל (53) הוא אחד הבמאים הפעילים בארץ. מאחוריו שלל פיצ'רים - "הסודות של מישל" ו"אחותי היפה" המבוססים על חוויותיו האישיות, "כמעט מפורסמת" - להיט הנוער עם נועה קירל, הוא חתום על סדרות נעורים רבות וביים גם את "הרמון". אבל החיים שלו היו יכולים לתפוס כיוון אחר לגמרי ולהיות קרובים יותר לאלו של דמויות הספר מאשר לחיים בורגנים במרכז תל אביב.
הוא נולד בצרפת ועלה לישראל בשנות ה-70 כשהיה בן 12 עם משפחתו. אביו ישב כמה שנים בכלא, והעלייה לישראל הייתה חלק מתוכנית הבריחה שלו. "הוא ישב בכלא וכשסבתא שלי מתה שחררו אותו לשבעה ואז הוא ברח איתנו לישראל", מספר כרמל בנונשלנטיות.
כרמל לא מדבר על אביו בכעס, אלא בחיבה רבה. "מאז שהפכתי להורה אני הרבה יותר סלחן. אני חולה עליו, הוא משגע אותי וכל שבת אני צריך לבקר אותו באור עקיבא. הוא עשה 36 שודים, אבל עכשיו הוא סבא חמוד". מכאן כנראה מגיעה החמלה של כרמל לדמויות שלו, שלא פעם פועלות ממניעים אגואיסטים ולא מוסריים, אולם הסרט לא שופט אותם.
כשאני רואה את ההורים של אלי, אני מיד חושבת על ההזנחה ועל חוסר התמיכה.
"הסרט הוא על אנשים גמולים שמנסים לחיות חיים נורמטיבים ולעשות את הדבר הנכון. ולפעמים כשמנסים לעשות את הדבר הנכון זה יוצא מאולץ ואז אתה חי בשקר. אני אתן לך דוגמה, כשהייתי ילד עברתי התעללות מינית. אחרי כמה שנים אבא שלי שאל אותי אם אני גיי בגלל זה. אמרתי לו שלא והוא ענה, 'יופי, אז אני לא צריך להוריד אותו'. בתפיסת העולם שלו הוא עשה את הדבר הנכון, הוא לא שמע על פסיכולוגים. לא דיברנו על זה, הוא לא שאל איך אני מרגיש וכאלה. זו אמת מעוותת אבל זו האמת שלו".
איך קרה שלא נפלת לחיים של אלימות?
"דווקא הייתי קצת כזה. הסתובבתי עם אקדחים בגיל 14-12. אבל אז הגיע הבמאי יעקב חרמש שהקים להקה בשכונה. הייתה שם מישהי שאהבתי אז החלטתי להירשם ללהקה כדי לשמור עליה. זה כל הסיפור".
זה מה שהציל אותך?
"חד משמעית. זה גם היה הרעיון של הלהקה הזאת. גם שלום אסייג היה בלהקה כזאת בטירת הכרמל. זה הוציא אותי משם".
ומה לגבי הסמים?
"ראיתי מה זה עושה ולכן פחדתי מזה כל החיים. מבחינתי דימוי של סם זה משהו שמוביל אותך לאבדון מוחלט. עד היום אני מפחד. אני מכור לדבר אחד ואמיתי וזה גלישה. אני מסיים את הריאיון הזה והולך לגלוש".
מה באמת יכול לעזור למכורים או לדמויות שבסרט?
"רק הם. לא עובד סוציאלי או משרד רווחה. הבנתי שרק אתה יכול להוציא את עצמך מסמים. רק כשאתה באמת רוצה ויודע שזה או לצאת מזה או למות. הכרתי גמולים והם תמיד מספרים שהם הגיעו למקום של או לקחת מנת יתר או להפסיק".
אתה מדבר על אנשים שקרובים אליך. הם יצאו מזה?
"היה לי חבר ממש טוב בכיתה י"ב. לקחתי אותו לדירה בצפת וישבתי איתו שבוע עם כדורים מיוחדים ועברנו את כל הקריזים. הוא יצא מזה, אבל אז כשחזרנו לאור עקיבא הוא חזר לקחת. היינו חברים מילדות, ניסיתי להציל אותו כמה פעמים וזה לא עבד אז גם אני התייאשתי ועברתי לתל אביב. ארבע שנים אחרי פגשתי אותו והוא היה נקי, הייתי בשוק. עכשיו הוא בסדר, אבל הוא בין היחידים שיצאו מזה - המון אנשים לא".
את הגישה הזו הוא מביא לסרט, עם המון חמלה למכורים ובעיקר לסימה. "אני לא שופט את סימה כי אני לא רואה אותה מנקודת מבט של תל אביבי. אני מכיר את האימהות האלה, וזו הדרך שלה לתת אהבה. אני לא חושב שיש חינוך נכון ולא נכון. היה לי מאוד חשוב לא להתנשא בבימוי, כי אני יודע שיש המון דרכים להיות הורה".
כרמל אולי יצא מאור עקיבא, אבל המקום נשאר חלק מההוויה שלו. "כשאתה חי בתל אביב, יוצא משכונה וממשפחה שהיא בעייתית ומצליח - אתה חי בתחושת אשמה, שהשארת את האנשים מאחור. זה קונפליקט פנימי מאוד מעניין ואני כותב עליו. אבא שלי יושב בבית קפה במרכז ואנשים באים ואומרים לו, 'מה זה, איך זה שהבן שלך מצליח ואתה לא מיליונר?'. אז הוא עונה להם שלא מרוויחים כסף בקולנוע בארץ. 'אבל הוא מפורסם, הוא עשה סרט עם נועה קירל', הם אומרים. אנחנו שורדים את הקולנוע בארץ, כאילו שורדים בכיף", מחדד כרמל.
אחד הוצאתי מחדר כושר, את השנייה מהפנטהאוז
לתפקיד הראשי כרמל ליהק את נוה צור, שמלבד תפקידים בסדרות נוער, כבר הוכיח יכולות דרמטיות בסרט "עמק" (2016). "ידעתי שאני רוצה אותו לתפקיד ותמיד אמרתי שאני חייב לעשות לו אודישן. יום אחד הייתי בחדר כושר וראיתי שהוא נכנס למכון ומתחיל תהליך הרשמה. ירדתי מהמכשיר ואמרתי לו, 'סליחה, אתה לא נרשם'. הוא לא הבין מה הקטע שלי. אמרתי לו, 'תקשיב, יש לי תפקיד ענק, אל תירשם עכשיו. תעשה את הסרט ואחרי זה אני מבטיח לך שההפקה תממן לך שנה של כושר".
עוד דמות מרכזית בסרט היא ליאת אקטע, המגלמת את סימה. אקטע הופיעה בעיקר בתיאטרון ואולי אתם זוכרים אותה מהסדרה "אשתו של גיורא". בסרט היא משתתפת בכמה מהסצנות הקשות לצפייה שנראו בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. "הרסתי לה את החיים", מודה כרמל, "הוצאתי אותה מהפנטהאוז לחודשיים של צילומים בשכונת התקווה. החזרתי אותה לעבר שלה. בשנות ה-90 היא עשתה המון באלגאנים והיה לי חשוב להחזיר אותה למקומות ההם. יצאנו למסע לא פשוט, גם פיזית וגם נפשית. הסתובבנו הרבה בשכונה, הלכנו לפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים, ראינו את סימה האמיתית".
סימה עוברת תוכנית גמילה של 12 צעדים, והסרט מתמקד בצעד התשיעי כשהיא נדרשת לבקש סליחה מעצמה ומהסובבים אותה. "זה צעד שאתה חייב להיות מוכן כדי לעשות אותו, כי אתה צריך להבין את חומרת המעשה שעשית ולהבין שפגעת באנשים. סימה עושה את הצעד הזה מוקדם מדי, בגלל זה הכול מתנפץ".
במשך שלוש שנים כרמל ובוסי עיבדו את הספר לתסריט, עם יוסי מדמוני ששימש כיועץ. "זה היה קשה, אבל הכתיבה של דודי מאוד גרפית וויזואלית. הוא כותב בפעולות, אז אתה מרגיש את העולם הפנימי של הדמויות דרך הפעולות".
"כשאני הולך לסרט אני רוצה לראות אנשים מתעופפים"
זה הסרט החמישי של כרמל, אבל העובדה שלא רבים מכירים את שמו, לא מפריעה לו כלל, "אני לא סלב, אבל מי מוכר, אבי נשר? בואי נגיד ככה, אין שחקן שאני מציע לו לשחק בסרט שלי והוא לא בא. כולם רוצים לעבוד איתי".
הקריירה שלך מאוד מגוונת. מ"כמעט מפורסמת" ועד הסרט הזה, איך הפער הזה מסתדר?
"קודם כל אני במאי. כל סדרה או סרט שאני עושה זה החיים שלי באותו הרגע, זו העבודה שלי. 'אחותי היפה' הוא סרט מאוד אישי, וגם 'פרא אציל' בגלל המקום שממנו אני בא. עכשיו עשיתי קומדיה רומנטית והיה לי מאוד כיף לעשות סרט מצחיק אחרי 'הרמון' ו'פרא אציל'. הסרט הבא שלי יהיה בסרי לנקה על חבורת גולשים, וזה יהיה הסרט הכי קרוב לליבי".
יוצא לך גם לעסוק הרבה בנושא המזרחי.
"פחות בסרט הזה, כי הוא מתעסק בשוליים של החברה. גם כשאני בשוליים אני מתעסק בשוליים של השוליים. את 'אחותי היפה' באמת עשיתי מתוך צעקה על מזרחי דור שלישי, פאקינג דיכאו את התרבות שלנו. כשהייתי ילד סבתא שלי כל הזמן דיברה עם קיר - יש אמונה על רוח רפאים בתוך קיר ששומרת על נשים וזה היה מאוד נהוג לדבר איתה. זה משהו שריתק אותי ואבא שלי כל הזמן הזהיר אותי לא לספר את זה כדי שלא יחשבו שהיא משוגעת. כשלמדתי קולנוע אמרתי, 'זין, שאני לא אספר את הסיפור של סבתא שלי והקיר? אלו השורשים שלי!.
"אז עשיתי את 'אחותי היפה', קיבלתי אלפי מכתבים מאנשים שאמרו לי 'תודה, כל החיים התביישתי בסיפורים האלה ופתאום אני מרגיש גאווה להיות צפון אפריקני".
יש אנשים שטוענים שהקולנוע הישראלי מדיר סיפורים האלה.
"אני לא מתחבר לפוליטיקה של הדברים האלה כי אני לא מבין בזה. אתה רוצה לספר סיפור? ספר אותו בשפה שאתה יודע. עשיתי עכשיו סרט תיעודי על אסדות הגז, הייתי בכל ההפגנות נגד זה. זה חשוב לי כי אני יודע מה זה - הם רוצים לבנות אסדה מול החוף שאני גולש בו. אבל בפוליטיקה אני לא מבין כלום".
אבא שלך ראה את הסרט?
"כן, הוא בכה כל הסרט. הוא חשב שזה סרט על אחד השכנים שלנו שהיה מכור לסמים".
"פרא אציל" הוא דרמה קשה, ומפתיע לגלות שבזמנו החופשי כרמל מעדיף סרטים מסוג אחר. "אני חולה על מארוול. הבת שלי לומדת עכשיו קולנוע והיא אמרה לי שאני חייב לראות את 'רומא', אז אני יודע שזה ישעמם אותי ובפרנציפ לא בא לי לראות אותו. עברתי את זה כבר, כשאני הולך לסרט אני רוצה לראות אנשים מתעופפים".
וואלה.
"כן, אני חולה על 'שומרי הגלקסיה' ואת הסרט השני שלהם ראיתי ארבע פעמים בקולנוע. יש לי בבית בובת גרוט. את הפנתר השחור אני שונא, הוא כמו מרוקני שעוד לא יצא ממרוקו, ,שעדיין מחפש את הדימוי החברתי. יאללה שחרר".
הטוקבקים הולכים להסכים איתך.
"אני שונא סרטים צדקניים. אתה לא יכול לייצג את אפריקה של שנות ה-70 בקטע לוחמני. הפנתר הזה פאתטי, נלחם למען העם השחור, אפריקנים מודרניים. זה ליישר קו ולא לעשות סרט".
