ביקורת סרט - "פרא אציל": מבשר עתיד טוב לקולנוע הישראלי
בכנות ישירה ובלי מסרים צקצקנים הסרט "פרא אציל" המבוסס על ספרו של דודו בוסי, מביא את סיפורו של נער המתמודד עם אימא נרקומנית, אבא אלכוהוליסט ועודף משקל חיצוני. במרכזו נוה צור באחת ההופעות המרשימות של שחקן צעיר בארץ
שלוש מעלות יש לסרט "פרא אציל", שכתב וביים מרקו כרמל לפי ספרו של דודו בוסי (שהשתתף בכתיבת התסריט). האחת היא הופעתו של נוה צור בתפקיד הראשי, התובעני, של אלי. נער הסובל מעודף משקל קיצוני, מתגורר בשכונת הארגזים בתל אביב ומתמודד עם אב חורג ואלים והתעללות מצד חבריו ללימודים הרואים בו חריג. איני זוכר הופעה כה מרשימה של שחקן צעיר בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות - ואכן, צור זכה בצדק בפרס אופיר על משחקו בסרט.
השנייה היא דמותו של צייר אלכוהוליסט (אלון אבוטבול המצוין) ואביו הביולוגי של הגיבור. הוא מצייר דיוקנאות של אישתו לשעבר וציורים העוסקים בזיכרון השואה, כשהוא לבוש בפיג'מה מפוספסת, עונד טלאי צהוב ומספר מקועקע על זרועו. באמצעות דמותו, הסרט מעלה את יחסי השוליים והמרכז, ואת ההיטלטלות בין זהות אותנטית למומצאת שמאפיינת את המזרחיות בסרט ("אתה, אפילו לשואה לא היו מקבלים אותך", משגרת כלפיו אישתו לשעבר גערה אבסורדית שמחדדת את התשוקה אל ההגמוניה שבציוריו). הדברים זוכים לתפנית מעניינת כאשר אוצר אמנות נקלע לדירתו המוזנחת ומתפעל מכישרונו.
לעוד ביקורות קולנוע:
המעלה השלישית היא תיאור מערכת היחסים של אלי עם אימו (ליאת אקטע), נרקומנית בגמילה, שהוא מקפיד לקרוא לה בשמה הפרטי - סימה. בהדרגה הולך ונחשף בסרט נרטיב אדיפלי, שבו אלי מוצא את עצמו מתחרה על ליבה של אימו לא רק מול בעלה לשעבר שעדיין מאוהב בה, אלא גם מול בעלה הנוכחי (יעקב זדה דניאל). שיאה של ההתמודדות הזו בסצנה מפורשת שבה הוא יונק משדהּ והיא נושקת לו בלהט על פיו. זהו דימוי של גבריות מתעצבת שכמותו נדיר למצוא בקולנוע הישראלי.
סרטו של כרמל ("אחותי היפה") מתרחש במרחב של דחויים ומודרים, שהיציאה ממנו מזוהה עם מוות. זהו מרחב, שכמו גופו המסורבל של אלי המקשה עליו את תנועתו, אינו מעניק לגיבורו הצעיר אפשרות להיחלץ מהסביבה האלימה והעוינת שבה הוא חי. אגב כך, הדימוי הפותח והחותם את הסרט, שמוצא את אלי משתין על מצבה בבית הקברות, ואז מצטנף עליה בתנוחה עוברית - מייצג לא רק כמיהה אדיפלית, אלא גם אובדן ומלנכוליה מזרחית השורים על הסרט כולו.
אלי, כנער המבקש לעצב את זהותו הגברית, נע בין שלוש דמויות אב שכל אחת מהן אינה מספקת בדרכה. נוסף לשתיים שכבר הוזכרו, זו של האב הכבוי מול האב האלים שהוא אסיר לשעבר, נמצאת גם דמותו של דודו (מוריס כהן) המנהל מועדון הימורים. הדוד מסייע לאלי כלכלית, אך אין בכסף כדי להעניק לו את החום והיציבות שהוא באמת זקוק להם.
כאשר לתמונה נכנסת אנה (שירה האס הנהדרת, שזכתה אף היא בפרס אופיר), נערה רוסיה מרדנית - נדמה כאילו דבר מה עומד להשתנות. אנה היא הפנינה שבאפר עבור אלי - אבל גם היא מייצגת חלום כוזב, בדיוק כמו אלה שמוצגים בטלנובלה שאליה היא מלוהקת (מהלך עלילתי שמובא בסרט כבדרך אגב).
שמו של הסרט (והספר עליו הוא מבוסס), "פרא אציל", נושא קונוטציה תאורטית ותרבותית טעונה. זהו דימוי קולוניאליסטי המבליט "אחרות" שהיא בד בבד לא מאיימת ומשמשת כמושא תשוקה. אך זהו גם דימוי המייצג במודע את מבטנו והתייחסותנו כלפי גיבורו של הסרט, שאינו מנסה להתחבב עלינו ומונע על ידי צורך נואש לחבר מחדש בין הוריו. זהו אחד הגיבורים האבודים שנראו אי פעם בקולנוע הישראלי, ויחד עם זאת ייאושו אינו משמש כדי להעלות טענות דידקטיות בדבר קיפוח והדרה. הוא מסרב להיות הפרא האציל שבכותרת - זה שההזדהות עימו מנקה את מצפונו של הצופה המצקצק בלשונו.
האם, סימה, מתעקשת שוב ושוב לציין שביתה הוא בית "נורמטיבי", וכך, ממש כמו בעלה לשעבר בציוריו, היא מאמצת את השפה של "המרכז" כדי להגדיר את עצמה. אבל אותו מרכז הוא בדיוק מה שנעדר מהסרט, למעט בנוכחותו הנלעגת של אוצר האמנות, והעובדה הזו מדגישה את הסביבה חסרת הרחמים שבה מתרחש הסרט (ובצפייה חוזרת, נדמה שהסרט היה מרוויח מנוכחותה של דמות שאינה מזוהה עם פשע, אלכוהוליזם וזנות).
"פרא אציל" אינו מבקש להחניף לצופה - לא בעיצוב של "מזרחי מחמד", ולא דרך העמדה דידקטית של סיפור פרטי המייצג את חוליי החברה. הסרט אינו סרט נטול פגמים, אבל אני מעדיף את ישירותו וכנותו על פני סרטים שעשייתם חלקה יותר. בי הוא הצליח לגעת בזכות חספוסו, ובעיקר בזכות צמד שחקניו, צור והאס, שמבשרים עתיד טוב לקולנוע הישראלי.
